מסיכה בפורים מתחברת לרוח השטות והשמחה של החג. ההנאה בתחפושת ליום אחד חוצה גילאים ומאפשרת טעימת החוויה של אימוץ דמות אחרת. חוויה זו נעימה ומהנה, כל עוד היא נמשכת זמן קצר. לאנשים הבוחרים לעטות מסיכה  בחיי היום-יום, להציג כלפי סביבתם "תחפושת בריאה", המטלה מעייפת ומתישה.
הכוונה לאותם אנשים עם טרשת נפוצה (או מצבים רפואיים אחרים) הבוחרים להסתיר מן הקרובים אליהם את קיום המחלה ויותר מכך, את הקשיים עמם הם מתמודדים. אינני רוצה לאמור כי חייבים להפיץ ברבים את דבר המחלה, כל אדם בהתאם לאישיותו וסביבתו צריך לבחור את היקף המעגלים החברתיים הסובבים אותו, אותם הוא בוחר לשתף. כן אני רוצה לציין שברוב המקרים, כדאי ומומלץ לשתף את המעגלים הקרובים אלינו, אותם בני משפחה וחברים קרובים עימם אנו נמצאים באינטראקציה קרובה וקבועה.
ההסתרה, או "המסיכה" כפי שקראתי לה בפסקה הראשונה, דורשת מאמצים פיסיים, קוגניטיביים ורגשיים המעמיסים על האדם עם טרשת נפוצה וטוב יהיה אם יוכל להיפרד ממעמסה זו ולתעל את האנרגיה שהושקעה ב"מסיכה" לשיקומו ולרווחתו. אותו המאמץ בא בעיקר לידי ביטוי בסיטואציות חברתיות ואציג כמה דוגמאות בהן נתקלתי תוך קישורם למאמצים השונים.
 המאמץ הפיסי יכול לבוא לידי ביטוי באי-בקשת עזרה, לדוגמא באירוח, במקרה זה המארח עם טרשת נפוצה הולך מרחק רב מידי וסוחב דברים שאינם מתאימים ליכולתו. במקרה אחר, כאשר לא רוצים להדאיג את בני המשפחה מפני התדרדרות במצב הפיסי וממשיכים לנקות את הבית או לסחוב משאות כבדים (בעיקר שקיות של קניות ובקבוקי מים). עוד תיארו בפניי מקרים בהם לא רוצים שישאלו אותנו "שאלות מיותרות" ואז מוותרים על אמצעי העזר המקלים על התנועה והיציבות כמו מקל ההליכה או הרולטור, וישנם מקרים בהם הסימפטומים הם קלים מאוד ואנו מאמצים את השרירים מעבר לרגיל בכדי להסתירם.
 המאמץ הקוגניטיבי בא לידי ביטוי במיקוד הקשב ותכנון "אסטרטגיית ההסתרה". באירוע חברתי סביר כי יהיה האדם עם "המסיכה" טרוד וממוקד במבטים של אנשים אחרים, תוך כדי התהייה, האם מישהו שם לב למשהו שונה? כל שאלה או מפגש עם אדם אחר נמצאות בצל ההסתרה. השיחות עם האחר מהוות אתגר בו יש להסיח את חברי ולהסיט את השיחה מכל נושא שיכול להוביל לגילוי הקושי. מיקוד הקשב והצורך בתכנון השיחה, המפגש או התירוצים, אינם מאפשרים להתמקד בדברים נוספים, להתמקד בדברים שיכולים לגרום לנו סיפוק והנאה, רבים מתארים זאת "... כפי שפעם יכולתי ליהנות מאירועים חברתיים".
המאמץ הרגשי נובע גם מן המשמעויות של המאמצים הפיסיים והקוגניטיביים וגם מן המשמעויות שנגזרות מעצם היותי מסתיר מידע מאחרים. הסתרת המידע מביאה בין היתר לתחושת בדידות, כפי שרבים מאיתנו מכירים, ניתן להיות בחדר מלא באנשים ועדיין להרגיש בודד, בכדי לוותר על תחושת הבדידות אנו צריכים שאנשים נוספים יכירו אותנו, את מצבנו והרגשתנו, ושנוכל לאפשר להם להזדהות, שנוכל להביט בעיניהם ולדעת שיש בייננו אמפטיה והבנה. אסטה לרגע מהנושא ואציין כי רבים נמנעים מלספר מתוך החשש להכביד או להביך את החבר המאזין, אך ברוב הפעמים ניתן לגלות שאנשים יודעים להתמודד עם מצבים אלו ואפילו רואים בכך זכות להיות שותף להרגשה ולהיות בעל היכולת וההכרה כחבר קרוב שיכול להבין ולעזור. מעבר לבדידות קיימת הפרעה בדימוי העצמי, מכיוון שקיימים בי חלקים שעליי להסתיר אותם, במקרים רבים ניתן לראות קונפליקט בין עצמי פתוח וחברותי (שהיה דומיננטי טרם האבחנה) לבין עצמי מסתיר ומרוחק (לאחר האבחנה או ההחמרה במצב המחלה), אשר יכולים להביא לקרע בתחומים רבים כגון: יחסי החברתיים, הדימוי העצמי, כיצד אני תופס עצמי כאותנטי, תחושת אשמה ועוד נושאים רבים שיכולים להתקשר ולהתעצם בעקבות חוויות בעבר או מבנה האישיות.
ניתן לראות ב"מסיכה" הגנה, היא מגינה עלינו מפני תגובות או שאלות שאיננו רוצים להתמודד עימן, או במישור עמוק יותר שאנו מאמינים או מרגישים שהתמודדות עימן יכולה לפגוע בנו. מתוך החשש מן ההתמודדות אנו יכולים להיות עיוורים לחסרונות, למחיר אותו אנו משלמים בכדי לשמר את אותה הגנה. בפוסט הנוכחי אני מציע לבחון שוב, את היתרונות והחסרונות, האם יכול להיות שחלקנו משלמים יותר מידי בשביל "המסיכה"?