בת 76 הגברת

קצת שחוחה

מעט מאותגרת

מתמודדת עם טראומות ישנות וחדשות

זקוקה לסיוע, לפעמים גם מוכנה להודות

לא כל הבחירות שעשתה מוצלחות

אין לה אפשרות להתחרט, רק להמשיך להיות

יש לה תאריכים שצרובים בבשר שנים אלפיים

ישנם תאריכים שקועקעו רק לפני יום יומיים

את כולם היא נושאת בשילוב בלתי אפשרי 

של גאווה וכלימה, של שמחה ויגון

מדקה לדקה, משנתון לשנתון

ואנחנו ?

היא הרי הפנים שלנו

מעט חבוטים

לא תמיד ברור לנו אנה אנו הולכים

מן העומק של בקעת הירדן לפסגות של החרמון

מן הירוק הגלילי לצהוב המדברי

אבל היא שלנו ואנחנו שלה

נלחמים למען הגוף, למען הנשמה

נאבקים להבריא איברים חולים

מבינים שהשלם גדול מסכום החלקים

כל אחת וכל אחד מאיתנו הוא איבר

תא קטנטן, לא ברור אפילו מה תפקידו

ורק כאשר מסתכלים קצת מרחוק

מגלים שביחד כולנו יוצרים כאן משהו מיוחד

מדינה

זכרון חשוב

עצמאות שמח

אהלן אנשים טובים...כח הרצון - מה אנו יודעים עליו? כנראה שכלום...ואומר לכם מדוע לדעתי,בקצרה: אם באמת היה לנו רצון עז לחיים עצמם...קהילת ער"ן כלל לא הייתה קיימת בעולם!😉 מכיוון שלא היה צורך...כי כולנו היינו חיים תמיד,באושר עילאי!! נשמע חלום? אז זהו שלא. אני עדות חיה לדבר! ומניסיון אישי רב,אני אומר מהבמה הזו לכל אחד ואחת: תרצו להיות מאושרים - תהיו‼ כי אין דבר העומד בפני הרצון כידוע...וזהו כוח אדיר ועצום מאין כמותו!! בהצלחה לכם.😇

נראה לי שזורמת לי חולשה בורידים במקום דם, אני לא מצליחה לקום אני מותשת בלי שינה כמעט.

הכל מתערבב לי במוח, אני כבר לא מצליחה להבדיל מה אני מרגישה פיזית ומה נפשית... 

יש לי כעס מטורף על העולם, כעס עצוב כזה על זה שאף אחד לא שם לב, אפילו אם אני ממש אומרת ומבקשת זה לא עוזר, אז אני לא מבקשת כבר כי אני יודעת שזה לא משנה מה יקרה לי, זה לא יגרום להם לשאול אותי "מה איתך?" כן. זה מוכח זה לא משהו בהרגשה, מוכח בצורה שאפילו אני לא חלמתי שעד כדי כך אני לעולם לא אזכה ביחס נורמלי. אבל הכעס הזה מתפרץ עליי ובדרך קשה, כי בסוף, רק עליי אני יכולה לכעוס ויש על מה.

הסיוטים גם הם רודפים אחרי, גם בלי שינה אפשר שיהיו סיוטים, מוחשיים פשוט הרבה יותר. 

אני רק מרגישה סחוטה מעייפות לחלוטין ועדיין מאוימת כל הזמן, דרוכה, שונאת את עצמי על הדריכות הזאת על האימה, על הדפיקות לב כי אין כלום. נכון?

הי בוקר טוב עולם.

אני כבר כמה ימים עם מלחמה מטורפת עם הגוף.

רעידות, לחץ חזה, קוצר נשימה, דפיקות לב, הקאות, ועוד כאלה מאפיינים שנשמעים חרדה, עד כדי שאני יכלתי למצוא את עצמי נופלת על הרצפה, והגוף בוגד בי...-

לא מצליחה לקום, לא מצליחה לתקשר, עד שאיכשהוא נלחמת בציפורניים וקמה. [לא הצלחתי לבד הייתי צריכה תמיכה...]

ואני לא מבינה... זה לא נשמע חרדה כי זה מתמשך כבר כמה ימים ברצף...

המטפלת שלי לא ממליצה על כדור. היא מבחינתה זה יעבור.

אבל כבר אין לי כח.... אני מרוסקת....

זה כל כך קשה המלחמה הזאת, שאני מפחדת שיגמר לי הכח לעולם....

וגם אני לא מבינה מה זה אז זה ממש מטריד אותי...

מה יש לכם לומר על זה? מכירים תתופעה? מזדהים? יש לכם כח לתת לי להלחם?

♥️אני מתרגש מאוד לכתוב לך...היית איתי תמיד,לא עזבת לרגע,אהבת יותר מכולם,דאגת בלי הפסקה,פינקת אותי,שמרת עליי,ריפאת אותי,שימחת אותי,נתת לי כוחות כשהתעייפתי,לא נתת לי להתרסק לעולם,חייכת לי,התרגשת איתי,התאהבנו,הרגשת את הפחדים שלי,והמשכת להעניק לי בשפע - גם כשלא הגיע לי! הטוב שלך אף פעם לא נגמר,ובכלל...הקשר האישי הקסום שיש לנו יחד,לא נתפס בשכל אנוש!! ואני אפילו לא יודע,כיצד אוכל בכלל להודות לך...אך דבר אחד,אומר לך: אבא שלי האהוב שבשמיים - אני שלך לנצח‼‼‼

🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥

בס"ד

שלום חברים שלי,

הרבה זמן לא דיברנו.

-

הייתה תקופה קשה לכוחותינו, אבל הפסקתי לקחתי כדורים לגמרי.

כרגע התרופה שלי זה ללכת לצדיק פעם בשבוע ולרקוד בכותל- כך שאם תראו שם איזה משוגעת רוקדת במדים, תדעו שזאת אני.

בקרוב אצא לפיקוד ואני דיי גאה בעצמי,

הצלחתי לעשות את זה ולהגיע למקום שמעריכים אותו בו- אני בצבא, הייתם מאמינים?

יש לי חיילים משלי ובקרוב אהיה מפקדת רשמית.

חמניתי הקטנה, הדוסית והלא קשורה.

אני מתמודדת, מתמודדת מאוד בעיקר עם התקפים של הגוף וזה קשה ככל שהזמן עוזר-

תחושה שהגוף תוקף את עצמו וזה מעייף,

אבל כנראה שכך הוא מגיב בשביל לשמור עליי יחסית שפויה.

המחשבות לא יוצאת לי מהראש, מאז שרישמתי הוכרזתי כנפגעת מינית. אמא גילתה וזה היה נורא.

בכללי,

להיות מודעת לזה- זה נורא.

אבל מה כבר יש לי לעשות? חוץ מאשר... להתמודד?

כנראה שעד יומי האחרון אחשוב על מה שקרה,

אני פשוט מקווה שזה לא יהיה חמור ודחוף כמו עכשיו.

הזמן עושה אץ שלו, אבל להתמודד זה לא קל.

לאהוב זה לא קל.

להישאר זה לא קל.

החיים מאתגרים ובדרך היו אבדות רבות.

מותר לי להתמסכן, לרחם על עצמי, להיות כאובה, לדרוש אהבה, להתגעגע, להרגיש בחיסרון.

מותר לי להגיד,

שהוא היה האהבה הכי גדולה שלי והוא אינו הוא גם לא ישוב.

והבנתי את זה, לא יהיה יותר את פיץ בחיים שלי.

הגיע הזמן לשחרר על אמת, יגיע טוב יותר, הוא יאהב יותר, ישאר יותר, מגיע לי טוב יותר.

מי שהוא הכיר כבר אינה.

אני טובה יותר, בוגרת יותר.. נסיבות החיים וזה.

מגיע לי להרגיש טוב,

מגיע לי לבחור בחיים.

אני אוהבת אותכם, מחכה לשמוע מה שלומכם..🩷🌻

למעלה משעה שאני כותבת ומוחקת כותבת ושוב מוחקת ולא מוצאת את המילים... 

מצד אחד, יש משהו בפורום הזה, שנותן את התחושה שאפשר לשתף כאן בלי שיפוטיות, בלי פחד שמא יזהו, באנונימיות מוחלטת, המתנדבים שמגיבים ותומכים ובעיקר אתם המשתמשים בפורום. 

מצד שני, אני חווה אין ספור פגיעות (כל אחת בצורה ובדרך שלה), האחרונה בניהן לפני כמה שעות... 

הפוסטים האחרונים שלי מדברים לרוב על זה, ולא להאמין שכמה שעות אחרי שאני כותבת פוסט מישהו מחליט לכתוב... אחד הדברים שאמר זה "מה כבר עברת בחיים" - בוא תתחלף איתי לשעה ואז תדבר .... 

תודה לכם, אותם "הגברים" שבנינו, שהחריפו לי את הפוסט טראומה

תודה לכם שאתם לא מבינים "מה כבר קרה" 

95% "מהגברים" שכתבו לי הם חרדים/ דתיים !! 

אתם כאלה דוחים אותי, אתם חושבים שאם אתם שמים כיפה ומתפללים וחושבים שאתם מקורבים לאלוהים אז מותר לכם הכל! 

תודה לכם שגרמתם לכך שהמקום היחיד שהרגשתי איתו קצת בטוב ואתם הפכתם אותו לדבר הכי נורא וטעות שעשיתי!! 

תודה שהרסתם את החיים שלי יותר ממה שכבר הם היו!! 

יש כאן הרבה בנות שהזדהו איתי, ויש לי בקשה אליכן, תשמרו על עצמיכן, כל אחת שתעשה מה שמרגיש לה לנכון, אבל מניסיון אישי, אל תספרו שנפגעתן מינית כי אתן תפלו קורבן לכל אותם "הגברים" שפונים ומשחקים אותה שאיכפת להם ורק מציעים "עזרה" .... 

האתר הזה מביא יותר נזקק מאשר תועלת... מימלא ההנהלה כאן לא יעשו כלום... 

אם יעשו סקר ... יגלו שרוב הגדול של הבנות (תקף גם לבנים) שנפגעו מינית ושיתפו כאן עברו הטרדות כאלה ואחרות ע"י משתמשים אחרים... 

הם חכמים, הם לא יעשו את זה בהודעות כאן, הם יגידו שלא נוח להתכתב כאן (מה שזה קצת נכון) וינסו למשוך להתכתב במקום אחר... 

הם אפילו יפתחו כמה משתמשים במקביל... כן, גם זה היה לי...

זאת החלטה מאוד קשה בשבילי, ההחלטה על הניתוק מהאתר, בעיקר שאין לי תמיכה מהסביבה, אקח לי כמה ימים להרגע אבל לא בטוח שאחזור לשתף כאן יותר... 

וכל עוד לא מתכוונים לעשות משהו... ולתת הרגשה של הגנה ובטיחות, אין לי מה לחזור לכאן... סוג של הפקירות... אנחנו בשנת 2024 , יש פתרונות להכל... אם רק רוצים... 

כנגד קשר עם הורים או אפילו ילדים. בקושי סביב אירגון נסיעה לחו״ל הגעתי להבנה/קבלה שהקשר שלי עם בעלי יקר/חשוב לי יותר מקשרים עם משפחה או עם חברות. אבל בשעה האחרונה נפל אסימון שיש קשר שיותר חשוב מזה שלי עם בעלי - הקשר שלי עם עצמי. אולי לרובכם זה ברור מעליו (במיוחד איך ששמים ״גבולות״ ומגנים על עצמם) אבל לי לא היה ברור. הקשיתי להשלים עם זה שלא מקבלים את עצמי איך שאני ועשיתי מאמצים כן להתאים את עצמי לציפיות שלהם. איכשהו החזקתי מעמד וקטפתי פירות אבל אני כבר בשלב בחיים שמותר אולי אפילו נחוץ שאני יותר אשקיע בעצמי ולטובתי איך שנראת לי לעין. 

מרגישה כמו תינוק שצריך ורוצה כל כך שירימו אותו. שאין לי מילים להסביר מה קורה לי, ושמילים לא מספיק מלטפות את הכאב.. ויש בעיקר צורך מאוד חזק שמישהו יאמץ אותי אל הלב שלו ויחזיק ויחבק... כל כך רוצה חיבוק, עטיפה.. משהו בסיסי בנפש שחסר כל כך.

כמה קשה זה שאין איך למלא את התחושה הזו. 

הפוסט שהעלתי קודם בנושא...קצת נדפקקקקקק

ואין לי כוח לכתוב אותו מחדש,אז בקיצור: אל תשלימו לעולם עם המצב הדפוק - כי תמיד יש פיתרון!!