"והבן זונה הזה לא בא..." הצעקה הזו שתחילתה בקול ענות גבורה נסדקה ונשברה לכלל בכי, החרידה אותי ממקומי. היא לא הייתה צפויה. היא הגיעה משום מקום. לפתע פתאום. העלטה ששררה מסביב, התערבלה בצחנה המרקיבה של פגר חיה, ביחד עם חריקת מדרגות העץ הישנות, התנפלו עלי בבעתה גדולה. אור קלוש הגיע מתקרת המרתף, במקום של דלת הסתרים ברצפת חדר הקליניקה. ירדנו בדממה חוששים מהדברים שנמצא מבועתים מהריח הנורא. ובכל זאת בצעדים מהססים, מדרגה אחר מדרגה ירדנו. פעם אני מוביל במקצת ופעם עופר. לעיתים עופר נעצר ועלי לדרבנו בטפיחה קלה, לפעמים התקדם מהר מדי ועלי היה להאט צעדיו. ככל שירדנו המחנק והעלטה חברו לריח הרקב הנורא.

ובלי שום אזהרה, עופר, בחור בן 38 רווק, מהנדס במקצועו, החל להצטמק. עם כל מדרגה ומדרגה גופו החסון הלך והצטצמם - 186 הס"מ שלו הגיעו למטר וקצת. לרגע חשבתי שזה תעתועי ראיה. תעתועים במוחי בשל הסביבה העוינת מסביב. אבל כששמעתי את קריאתו: "...והבן זונה הזה, לא בא..." יכולתי לשמוע שגם הקול הגברי מצטנף לכלל יבבה של ילד בן שש, שאביו עזב אותו ואת אמו והבטיח לבוא בשבת לבקרו ולא הגיע.

עשר דקות קודם לכן, עופר התיישב זחוח בקליניקה שלי, מחייך כולו עזוז וגיבור: "מה נשמע?..." שאל בביטחון. נשם נשימה והמשיך בלי שחיכה לתשובה ממני, "אין שום דבר חדש, הכל חרא... אני מסתכל מסביב והכל אפור....".

"אתה חי, כמו כולנו, בסלון של נפשך. יש בסלון שטיח, יש שולחן כבד עליו, כוננית ספרים, ספה ואפילו מזגן. אלא שיש בחדר ריח נוראי. מאיפה הריח?" חיכיתי כמה שניות והמשכתי "לפני הרבה שנים נכנס לסלון נפשך חתול. לא סתם חתול. חתול גדול ומאיים. אולי פומה אולי ברדלס. החתול הזה הפחיד אותך כל כך, והסתתרת ממנו. התפללת שילך. רצית לקרוא לעזרה אך לא היה מי שישמע. והנה צץ בראשך רעיון. ברצפת הסלון, מתחת לשטיח הייתה דלת למרתף. בשקט רב עקב בצד אגודל, משכת את השטיח הצידה, ואז זחלת בזהירות, ופתחת את דלת המרתף שעל הרצפה. כבר ידעת שחתולים הם סקרנים מטבעם, ולא אחר הרגע והטיגריס או שזה היה בכל זאת פומה, הציץ למרתף. ברגליו החתוליות הידס צעד ועוד צעד לתוך המרתף. ברגע שקצה זנבו נעלם זינקת ממקומך, והגפת את הדלת. יללות נוראיות נשמעו מלמטה. החתול קפץ ונחבט בדלת שכמעט חישבה להישבר. ואתה נשכב עליה במלוא גופך ומטיל את כל כובד משקלך הקטן, באותם ימים, לבל תצליח החיה להשתחרר.

עם הימים, הצלחת למשוך מעל הדלת את השטיח. אליו גררת את השולחן הכבד, ואף הנחת את הספה לבל תצליח החיה האימתנית להשתחרר ולטרוף אותך.

בשבועות הראשונים, שמעת אותה נוהמת, מנסה לצאת. מיללת. קולה נחלש. לעיתים שמעת אותו יורדת לתחתית המרתף שם יש גרם מדרגות לחדר תחתון, ומשם אפשר להגיע לכל תשעה החדרים הקבורים אחד מתחת לשני. לאחר מכן התחיל להשתרר שקט. בתחילה מדי פעם עוד שמעת נהמה או טלף מכה בדלת הרצפה, אולם כעבור שנה לא שמעת דבר. וכבר שכחת מכל זה. לא ששכחת שהייתה חיה בסלון חייך אבל כבר לא זכרת כמה נבהלת. כמה פחדת מאותה חיה. והנה גדלת וצחנה החלה להשתרר בסלון חייך. הרהיטים היפים נראו בעיניך מכוערים ומסריחים. בכל חייך הבוגרים הרגשת רע. משהו לא טוב באוויר. ועכשיו הגעת אלי לקליניקה ואומר הכל חרא. נדמה לי שאני יודע מה מקור הריח שהשתלט על חייך. אותה חיה שכלואה במרתף חייך, נפחה את נשמתה כבר לפני זמן רב. גופתה הנרקבת, מעלה צחנה. השטיח והשולחן שהונחו על הדלת למרתף, היו יעילים כל עוד החיה הייתה בחיים. עתה כשמתה, השטיח אינו מצליח למנוע את הריח מלהיכנס לבית. ואילו אתה חשבת שהבעיה ברהיטים והחלפת. החלפת מקום עבודה. החלפת חברה באחרת ושוב באחרת. ושום דבר לא עזר. אפילו טלי שכה התאמצת לכבוש, כבר נראית בעיניך לא שווה ונפרדת ממנה.

אני מציע כי במקום להחליף רהיטים לשווא, נרד ביחד אל תוך המרתף, ונסלק משם את הפגר. אל פחד. אני איתך".

התיאור המטאפורי דלעיל, הוא מהות הטיפול בפסיכותרפיה דינמית. במקרה של עופר, החיה המאיימת הייתה אמירה אומללה של אביו - שהוא נשא לאישה את אמו של עופר כמעשה שטות וטעות. האב לא טרח לומר לעופר שעל קיומו הוא שמח. ועופר חי ליד המפלצת האומרת לו שהוא בלי זכות לחיות. טעות. ובכל פעם שאביו הבטיח לבוא ולא בא, החיה שאגה בקול מזרה אימה. עם השנים האיום כבר נחלש אבל הריח נשאר. והריח של החיה המתה אלו כל הסימפטומים מהם סבל עופר. החל מבעית מעי רגיז וכלה בקושי למצוא זוגיות ביחד עם חוסר שביעות רצון ענק מכל מה שהשיג בחייו. התמונה הכוללת הייתה של איש שנמצא בדיכאון עם תופעה הנקראת אנ-הדוניה ( un-hedonic ) או למצער התחלת משבר גיל הארבעים.

הירידה האמיצה למרתף, מחברת את הזיכרונות אל הרגשות, ויכולה לסלקם מהמרתף של הלא מודע.

על הסוגים השונים של טיפולים פסיכולוגיים

* יעקב ברמץ הוא מומחה לפסיכולוגיה שיקומית וחינוכית ומנהל קהילת תמיכה נפשית באתר "כמוני"