סרטן השד

כמוניסרטן השדמדריכיםתמר מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

(צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

תמר מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

מאת ענת בר לב-אפרתי
09/10/16
1 תגובות

תמר וייסמן, בת 49, מקריית טבעון, יועצת ארגונית עצמאית, מומחית בתהליכי פיתוח מנהלים ובניית צוותי הנהלה, עמדה להתחיל פרויקט חדש ומרגש. כשהייתה בחניון התת קרקעי בדרכה למשרדי החברה, הגיעה שיחת הטלפון בה בישרה לה הרופאה שהגוש בשד שלה סרטני.

 

תמר, אם לבר (בן 19) ולליאור (בת 16), שנמצאת בזוגיות שנייה מזה שבע שנים, עברה כימותרפיה, התגלתה כנשאית המוטציה הגנטית BRCA1, עברה ניתוח לכריתת החצוצרות והשחלות, ניתוח נוסף לכריתת השדיים ולפני מספר שבועות עברה ניתוח שחזור. על מה שהיא עוברת היא כותבת בבלוג שלה ב"כמוני" ובמקומות נוספים. שוחחנו איתה לרגל חודש המודעות לסרטן השד.

 

איך ומתי הופיעו אצלך התסמינים?

 

"בתחילת יולי 2015 הרגשתי גוש בשד שלא היה שם קודם. לא התרגשתי כי היה לי לפני 19 שנה גוש ועשו ביופסיה וזה לא היה כלום וגם לפני שש שנים וחצי היה גוש וכלום. בנוסף, פחות משנה קודם עשיתי ממוגרפיה וכירורג בדק אותי והכל היה בסדר.

 

"קבעתי תור לכירורג. מייד כשהוא מישש הוא אמר שצריך אולטרה-סאונד וממוגרפיה ושאם ארגיש משהו שאבוא בעוד שבוע. השגתי ממוגרפיה רק בראשון לציון (אני גרה בקרית טבעון). עשיתי אולטרה-סאונד ואמרו לי שדרושה ביופסיה, ועשיתי אותה תוך כמה ימים. בביופסיה הייתה לי הרגשה לא טובה. כל הזמן מיששתי את הגוש. כמה שבועות קודם, עוד לפני שגיליתי את הגוש, חגגתי יומולדת 48 עם חברות שבירכו אותי, ובדיעבד חשבתי שהיה בזה משהו שנשמע לי הספדי".

 

איך אובחנת?

 

"אחרי יום שלא קיבלתי תשובה, התקשרתי למעבדות, ואמרו לי שהתשובה תהיה ביום ראשון. את הבשורה קיבלתי בדיוק כשהייתי אמורה להתחיל בעבודה פרויקט חדש שמאוד רציתי לקבל. אני זוכרת שהגעתי לחניון התת קרקעי בבניין המשרדים שבו ישבה החברה, וקיבלתי טלפון מרופאת משפחה מחליפה שביקשה ממני להגיע לקופת החולים. אמרתי שאני ברמת גן וייקח לי לפחות שעתיים להגיע בשעות האלה, ושתגיד לי מה העניין. ואז היא אמרה: 'גידול ממאיר, תוצאות לא טובות'.

 

"ישבתי באוטו ופשוט לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לבן זוגי איל בלומברג והוא אמר: 'הסרטן לא יברח. תעלי לשם, תעשי את יום העבודה, ובערב נראה מה עושים'. הרגשתי בחילה וחולשה. נכנסתי למעלית, היא הייתה מלאה צעירים, והרגשתי הכי זקנה בעולם. הסתכלתי במראה והרגשתי שהשנים נוזלות ממני. נכנסתי למשרד, המנכ"ל ניגש אליי בהתלהבות ואני לא יכולתי לחייך. התיישבתי אצל מנהלת משאבי אנוש והתחלתי לבכות. אמרתי לה שהרגע הודיעו לי שיש לי סרטן, אני מצטערת אך איני יכולה לעשות את היום הזה ויצאתי.

 

"כשירדתי לחניון התקשרתי לחברתי הטובה לבכות באוזניה. התחלתי לנסוע הביתה וכבר מהדרך התקשרתי לרמב"ם, וביקשתי שיקבלו אותי באותו יום. הייתי בטוחה שכל רגע נגזלת שנה מחיי. הם היו מקסימים, הרגיעו אותי וקבעו לי תור למחרת

 

"למחרת נסענו לרמב"ם לכירורג שהסביר שהגידול נמצא בשלב ראשוני מבחינת הגודל, 1.6 ס"מ, אבל שקצב ההתרבות שלו מהיר. הוא אמר שצריך להוציא את הגידול, ולאחר ניתוח הוצאת הגידול ניתן יהיה לאפיין אותו טוב יותר ולהעריך איך לטפל - האם רק הקרנות או שיהיה צורך בכימותרפיה. הוא הסביר לי על הניתוח הצפוי להוצאת הגידול. אצלו לא בכיתי, שאלתי שאלות, לא ממש הבנתי או הצלחתי לקלוט את התשובות. אבל כשיצאתי ממנו הלכתי לאחות המלווה ברמב"ם, אפרת, זו פונקציה שבית החולים מעמיד לרשות החולות והיא המחברת בין החולה ובין כל הגורמים המטפלים בבית החולים. אפרת הייתה ממש מקסימה, האדם שצריך ברגעים כאלה. היא אמרה לי: 'יאללה, תבכי', ואז הכל יצא".

 

מה היו החששות הגדולים שלך?

 

"הפחד הכי גדול היה למות, והייתה לי הארה בהקשר זה. אני עסוקה לא מעט במחשבות על משמעות החיים, מתעסקת בזה גם במסגרת העבודה וגם בחיים הפרטיים לא מעט, אבל ברגע שגילו לי את המחלה, הבנתי שאני מאוד רוצה לחיות. שאני לא רוצה להיפרד.

 

"היו פחדים קונקרטיים: איך ארגיש בכימו, איך אתמודד עם קרחת – כל החיים הייתי עם שיער בלונדיני ארוך, איך אתמודד עם העיניים שמסתכלות עליי. מה זה אומר שארגיש רע, כמה רע? אני אדם בריא, עושה ספורט, אף פעם לא חולה אפילו בשפעת. והחרדה הכי גדולה מבחינתי הייתה עד כמה אזדקק לעזרה של אחרים.

 

"הבנתי שאני מפסיקה את כל הפרויקטים בעבודה ומעבירה לקולגות, וגם זה יצר חששות - אני הרי עצמאית, מה יקרה כשאבריא. כל הדברים האלה הולכים ומתבהרים אבל זה לוקח זמן".

 

איך המשפחה התמודדה?

 

"הרגשתי שהסרטן הוא לא רק שלי. שהוא שלי ושל בן זוגי. שזו משימה של שנינו, שהוא עובר את זה יחד איתי. וזו מתנה ענקית. דיברתי ברבים ('יש לנו בדיקה'). זו הייתה חוויה מדהימה שהגוף שעובר הוא הגוף שלי, אך כל המשא הזה הוא של שנינו.

 

(יחד עם בן זוגה איל בלומברג בטיפול הכימותרפי האחרון)

 

"לילדים סיפרתי כבר בערב שאחרי הביקור הראשון ברמב"ם, אחרי שקיבלתי חוות דעת של רופא נוסף וידעתי מה הצעד הבא. היה לי חשוב לספר להם כשיש כבר כיווני פעולה ולא רק את בשורת המחלה. התלבטתי אם לעשות את זה לבד או עם איל, בן זוגי. בני היה למטה בסלון ובתי לא רצתה לרדת. היא כבר הבינה. נראה לי שהיא הרגישה מאחר שאמא של חברתה הטובה ביותר הייתה בסוף הטיפולים הכימותרפיים בתקופה ההיא והסרטן היה מדובר בבית בהקשר זה. היא נכנסה למקלחת. סיפרתי לה ושתינו בכינו. אמרתי לה: 'ליאורי, זה לא יהיה פשוט אבל אני מבטיחה לך שבעוד שנה מהיום אהיה בריאה'. בתי ביקשה שאקח אותה לחברה, שאספר להוריה של החברה ושהיא תישן שם.

 

"לבר הבן שלי הסברנו. היו לו המון שאלות. מזל שאיל היה שם כי על רוב השאלות לא יכולתי לענות. גם לבר אמרתי שיהיה לא פשוט, אבל שאני אהיה בריאה בסוף שנה. אמרתי להם שהחיים שלהם ממשיכים, ושאיל ואני נטפל בזה.

 

"בדיעבד אני חושבת שלא פעלתי נכון. בחייהם אכן לא השתנה כלום ואולי אם הם היו יותר מעורבים זה היה יכול להיות שיעור משמעותי בנתינה, חמלה ואחריות. איל ואני מנהלים זוגיות בבתים נפרדים, חמש דקות זה מזה. החלטנו שבשבוע שאחרי הטיפול, שהוא השבוע הקשה, אהיה אצלו, ובשבוע השני, שבו אני מתחזקת, אהיה בבית. המשמעות הייתה שהילדים כמעט ולא ראו אותי חלשה. הם כל כך המשיכו בחייהם שכשביקשתי שיוותרו על יציאה כדי שלא אשאר לבד בבית, הם סירבו. ברור לי שההתנגדות לשנות משהו, והרצון לשמור על חייהם כפי שהם, קשורה למסר שהעברתי. אני חושבת שהייתה להם אופציה לחוות שאמא לא תמיד עושה הכל, ומנעתי את זה מהם".

 

 (תמר חוגגת עם הילדים בסיום טיפולי הכימותרפיה)

 

"ביחס לחלקים אחרים במשפחה - אמי מוגבלת ואני מטפלת בה ואחותי עם פיגור שכלי ואני אפוטרופסית שלה, משתיהן הסתרתי את המחלה. הן לא יודעות עד היום כלום".

 

באילו טיפולים התנסית?

 

"עברתי ניתוח להוצאת הגידול ואחריו התברר שהבלוטות נקיות והשוליים נקיים, אבל גם שהגידול מוגדר כטריפל נגטיב, כלומר לא מגיב לשום טיפול חוץ מאשר לכימותרפיה. האונקולוגית המדהימה שלי, ד"ר פריד מרמב"ם, בחרה את האפשרות הטיפולית שהתאימה לי ועזר לי שהיא החליטה. קיבלתי החלטה שאני לא קוראת באינטרנט כלום אלא סומכת עליה ועל פרופ' דן הרשקו הכירורג - הרופאים שבחרתי בשלב הראשון. בשלב מאוחר יותר נוסף הפלסטיקאי הנפלא ד"ר ערן בר מאיר שניתח אותי בכריתה ובשחזור.

 

"הוחלט על פרוטוקול טיפול של פעם בשבועיים AC למשך ארבעה טיפולים, ופעם בשבועיים של טקסול משולש, למשך ארבעה טיפולים. סך הכל שמונה טיפולים, וזה נחשב פרוטקול קשוח, כי הארבעה האחרונים בדרך כלל מתפרסים על פני יותר שבועות. הרופאה אמרה: 'את חזקה, את תעמדי בזה'. לשאלתי מה יסייע לי בהתמודדות עם הטיפול אמרה הרופאה שהדברים שהתגלו כמסייעים לפי המחקרים הם ספורט ומדיטציה. עוד אמרה שנשים יוצאות לעיתים מהטיפולים עם עודף משקל, 'אז אם זה חשוב לך, שימי לב'. הדהים אותי שהנושא האסתטי עלה. הודיתי לה על כך. הרגשתי שזה שומר לי על שליטה בגוף שדברים לכאורה שוליים נאמרים".

 

 

מה הכי עזר לך בהתמודדות עם הטיפולים והתסמינים?

 

"קיבלתי החלטה שבכל יום שאני יכולה, אעשה ספורט. שנים ארוכות התאמנתי בחדר כושר, אבל בזמן הטיפולים אסור להיות במקום סגור כי המערכת החיסונית חלשה מאוד. אז עברתי להליכה-ריצה של שבעה קילומטר בחוץ. בהתחלה זה היה קל, אבל ככל שעוברים יותר טיפולים הגוף נחלש והתגובות יותר קשות. אחרי הטיפול הרביעי יצאתי להליכה והתמוטטתי באמצע הרחוב. למזלי עברה מישהי שמכירה אותי ולקחה אותי הביתה. אחר כך הייתי הרבה יותר זהירה ומאותו יום לא יצאתי יותר לבד להליכה. רק עם עוד מישהו.

 

"לכל מקום הלכתי עם מסיכה (כמו של חדר ניתוח). אמנם לא הלכתי לעבוד, אבל הייתה קבוצה שעבדתי איתה ושהגיעה אליי הביתה, והסיכום היה שאם מישהו חולה הוא יודיע לי לפני הפגישה ואחליט אם לקיים את המפגש.

 

"הייתי במסגרת לימודית בתקופה הזו, של ייעוץ ופיתוח ארגוני בגישה פסיכואנליטית מערכתית, קבוצה קטנה של 17 איש. החלטתי שאני ממשיכה ולא הפסדתי מפגש אחד. היה לי חשוב גם לשמר השתתפות בקבוצת כתיבה, אני כותבת פרוזה. בשתי הקבוצות שיתפו פעולה: לפני כל מפגש שלחתי מייל שמברר את מצב בריאותם של המשתתפים ושל מי שנמצא בקרבתם, בכדי להחליט אם להגיע או לא. כולם שיתפו פעולה בשתי הקבוצות ודיווחו על מצב בריאותם.

 

"הטיפול עצמו היה לי מורכב - יש לי קושי עם מחטים, אני מתעלפת מבדיקות דם וביקשתי לעבור את הטיפול בשכיבה. הייתה לי אחות מטפלת בשם ריטה, שהיא לא פחות ממלאך, היא שמרה לי מיטה בכל פעם. הייתה לי תחושה שהיא יושבת ורק מחכה לי. היה קשה למצוא אצלי ורידים, והיא הייתה עדינה מאוד ומקסימה. הרגשתי שכואב לה כשכואב לי, לא פחות. אונקולוגית טיפול יום ברמב"ם הוא יקום מקביל וקשה שמתהלכים בו מלאכים שמטפלים בחולים.

 

"לגבי הקרחת, אחרי הטיפול הראשון המליצו לי על אבי אפללו, הגורו לעניין פיאות באזור חיפה והלכתי אליו. הוא הכין לי פיאה כמו השיער שלי, ואחרי טיפול הראשון הלכתי אליו לגלח את השיער. יש אצלו וילונות על המראה, כי נשים לא רוצות לראות את עצמן ברגע הזה, אבל אני דווקא רציתי לראות, ולהפתעתי זה לא היה לי כל כך מזעזע. ביקשתי מאיל שינציח ויצלם, ויצאתי מהמספרה עם פאה דבוקה לראש. אחת לשבועיים באתי לשם שיטפלו לי בפיאה. בשלב הזה הפיאה הייתה לי הדבר הכי טבעי. מי שלא ידע שאני חולה לא יכול היה לראות במבט חיצוני. אחרי סיום טיפולי הכימו מגלחים את הראש ונותנים לשיער לצמוח. ואיך שגדל לי שיער באורך מילימטר הורדתי את הפיאה. זה היה הזמן הנכון לי. ומאז רק כשביקרתי את אמי ואחותי חבשתי את הפיאה".

 

מה קרה אחרי הטיפולים?

 

"תוך כדי הכימותרפיה התגלה שאני נשאית של הגן BRCA1. זו הייתה בשורה לא פחות קשה מ'את חולה בסרטן'. החרדה שלי להעביר דברים קשים לילדיי היא מאוד גדולה והרגשתי שאני נושאת קללה.

 

"הכימותרפיה הסתיימה בסוף דצמבר, והחלטנו איל ואני לעשות חגיגה קטנה ולצאת לסקי בדולומיטים. אני לא גולשת מקצועית, אלא גולשת חובבת בשש השנים האחרונות ופוחדת מגבהים, אבל החלטתי לנסות למרות שעברו רק שלושה שבועות מהכימו האחרון. למדתי שעתיים ביום עם מורה פרטי. ביקשתי את המורה הכי מבוגר שיש, סיפרתי לו שאני שלושה שבועות אחרי כימותרפיה וביקשתי שנעשה את זה באיזי. התוצאה הייתה שגלשתי כל השבוע. הגוף היה חלש, לא הרגשתי בבלאנס, אבל עשיתי את זה. וכל יום, אחרי הסקי, בכיתי בהודיה לגוף, על מה שהוא מסוגל לעבור. זו הייתה חוויה מכוננת. אני ממליצה לחגוג כל שלב שעוברים, כי יש שלבים. אין ניצחון גדול. יש תהליך ארוך של צעדים רבים אז כל אחד בדרכו שיחגוג לו ציוני דרך.

 

"יומיים אחרי שחזרתי נכנסתי לחדר ניתוח וכרתו לי את השחלות והחצוצרות. לא הייתה התלבטות לגבי זה, אבל הסיפור של כריתת השדיים הוא אחר. אף אחד מהרופאים ששאלתי לא היה מוכן להגיד לי: זו ההמלצה שלנו. רק ד"ר פריד ענתה לשאלתי מה היא הייתה עושה במקומי באופן בהיר. שאלתי את הרופאים: אם המחלה תחזור, האם אצטרך לעבור שוב כימותרפיה? אמרו לי שכן, וזה הכריע את הכף מבחינתי, כי חשבתי שאני צריכה לעשות הכול כדי לא לעבור שוב כימותרפיה.

 

"החלטתי על כריתה ללא שחזור השדיים, באמצעות מותחנים, וניתוח שחזור לאחר מכן. זה מה שהיה הכי נכון לתהליך ההבראה של הגוף שלי בנתונים הספציפיים שהיו אצלי, אצל כל אחת זה אחרת. אם משחזרים באותו ניתוח, ורוצים שהשדיים לא יהיו קטנים יותר ממה שהם היו, צריך לייצר השלמות - כי כורתים (במקרה שלי) את הפטמות ואז שטח הפנים של השד קטן משמעותית. יש פתרונות הקשורים בגב או בבטן אך העדפתי שלא יהיו פתחים נוספים.

 

(רגע אחרי יציאה מניתוח כריתה דו צדדית) 

 

"ההתמודדות אחרי הניתוח הייתה הכי קשה עבורי בגלל חוסר האונים: אי אפשר להתקלח לבד ולהתלבש לבד. המפגש עם זה שיהיה צורך לטפל בי היה לי מאוד קשה. לא רציתי שיראו את הגוף שלי במצב הזה, עם צלקות ענקיות בכל צד וצינורות יוצאים מהגוף. אני עצמי העזתי להסתכל רק אחרי עשרה ימים.

 

"בבית החולים קילחה אותי אחות. אני בכיתי והיא הייתה מדהימה בכך שלא התייחסה לבכי שלי. עזרה לי להתלבש ובזה זה נגמר. למחרת היא באה שוב ושוחחנו על ילדיה תוך כדי המקלחת באופן הכי טבעי.

 

"כשהגעתי הביתה התקשרתי לאמא של חברה של בתי שחלתה לפניי והיא שמחה לבוא לעזור לי להתקלח. למזלי הורידו לי את הנקזים אחרי שישה ימים, ואז בשלב הזה ביקשתי מאיל שיעזור לי, ואחרי שבועיים כבר התקלחתי לבד.

 

"זה שלב שצריך בו הרבה עזרה. אי אפשר להרים ידיים למעלה, החולצות צריכות להיות עם כפתורים, אי אפשר לקום משכיבה לישיבה בכוחות עצמך. אפשר לישון רק על הגב שישה שבועות. ביררתי מראש אם זה יהיה כרוך גם בעזרה בשירותים ואמרו לי שלא. אחרת לא בטוחה שהייתי עושה את הניתוח. למדתי להישען על בן זוגי. זו הייתה חוויה חזקה שהביאה הרבה קרבה. בשבילי זו פעם ראשונה שאני נשענת באופן כזה".

 

ואז עברת עוד ניתוח.

 

"כן, ניתוח שחזור. מחליפים את המותחנים, שאלה שתלים זמניים, בשתלים הסופיים. המותחנים הם 'שתלים זמניים ריקים' - כל שבועיים הולכים לרופא (פלסטיקאי) שמזריק מי מלח ומנפח את השתלים ובעצם כך נמתח העור, כך שיהיה מוכן להשתלת השתלים הסופיים. אחרי ארבעה חודשים עברתי את ניתוח השחזור בו הוציאו את השתלים הזמניים והחדירו את הסופיים.

 

"הניתוח האחרון, של הוצאת השתלים הזמניים והחדרת הסופיים, היה אמור להיות פשוט והסתבך. הצלקות של הניתוח הקודם נדבקו לשתל הזמני, והעור היה דק מכדי להכיל את השתל הסופי. הפתרון היחיד היה לשאוב שומן מהבטן ולרפד את האזורים שהעור דק בהם. שאבו לי שומן מארבעה-חמישה פתחים. לא הייתה ברירה אחרת. המנתח אמר לבן זוגי שזה עומד לכאוב לי כמו שעוד לא כאב לי, והוא צדק. אני הולכת עם חגורה מיוחדת שעוטפת את הבטן לשישה שבועות, וחזייה מיוחדת, אסור לעשות שום סוג של פעילות גופנית לשישה שבועות לפחות. בשבוע הבא אהיה גם אחרי זה ואחזור לספורט. בעקבות הניתוח הזה חזרתי כבר אחרי שבועיים לנהוג והפעם לשמחתי לא היה צורך בעזרה במקלחות".

 

מה חברים ובני משפחה עשו שעזר לך ומה הם עשו שהפריע?

 

"ידעתי שאחרי הניתוח ארצה שיהיו איתי, ושלבן זוגי, שהיה שם כל הזמן בשבילי, אין יותר מדי סבלנות להתבכיינות ולחולשה נפשית. וכאן היתה התגייסות של החברות. כבר בסוף הכימותרפיה עשיתי מסיבה לכל החברות שתמכו בדרך וסיפרתי על המהלך הצפוי ושכנראה אצטרך אותן. וכך, אחרי הניתוח, חברתי גילי ארגנה רשימות. הן פתחו קבוצת וואטסאפ עם רישום מדויק מי מגיעה מתי, מי מביאה מה. זה היה מתוקתק. הייתה מישהי בשעות הבוקר ואחרת בשעות אחה"צ. הייתה התגייסות מלאה, הן התחלפו ביניהן, הקפידו להיות ולהביא אוכל והיו הרבה רגעים של שמחה.

 

"אבל אחרי שלושה שבועות הייתי צריכה את הלבד. הקושי הוא שברגעים מסוימים אפשר להכיל רק אנשים מסוימים. למשל, אחרי הניתוח השני רציתי שלא יגיעו, כי שלושה ימים הקאתי והייתי מוכנה שיהיו לידי רק חברתי הטובה קרן, אחות של איל ואיל. החברות האחרות היו צריכות לקבל את זה וכך זה התקבל, אחרי שלושה ימים חזרנו לביקורים".

 

מה היה מבחינתך החלק הכי קשה?

 

"התלות, חוסר האונים, חוסר העצמאות. אני רגילה שתלויים בי ולא שאני זו שחלשה".

 

האם הייתה גם איזושהי השפעה חיובית למחלה על חייך?

 

"אני שנים מסתובבת עם משאלה לקחת חופש. אלמלא הסרטן לא הייתי לוקחת את השנה הזו ואת הזמן שהייתי זקוקה לו. 14 שנה עבדתי קשה, נסעתי כמעט כל יום מטבעון לתל אביב. לא יכולתי להפסיק מטעמים כלכליים אבל גם כי הרגשתי שההערכה שלי את עצמי נובעת מכמות הפרויקטים שלי בעבודה ומההצלחה. הרגשתי עכשיו שאני לוקחת עכשיו את חופשת הלידה הארוכה שכל כך רציתי לקחת בעקבות לידתו של כל ילד. חופשת לידה שהיא אולי הזדמנות ללדת אותי מחדש. המחלה נתנה לי רשות להיות מאוד מדויקת, מבחינת מה מתאים לי ומה פחות מתאים לי. אני לא רוצה לחזור לשגרה של קודם. רוצה תמהיל אחר של עשייה מקצועית. להתנסות בדברים שונים לצד אלה המוכרים והטובים.

 

"כתבתי בתקופה הזו מאות עמודים - כתבתי את עולמי הפנימי, את מה שקורה, את החוויה שלי את הסביבה כתבתי את עצמי עוד ועוד .חלק ממנה הייתה הבלוג ב"כמוני", וגם ב"גמאני", ב"חברות לדרך" ובפייסבוק האישי שלי. קיבלתי תגובות מהארץ ומהעולם מנשים דוברות עברית. נוצר קשר עם מישהי מאריזונה ומצאנו את עצמנו תומכות זו בזו.

 

"מתוך ההזדמנות לדייק את עצמי לעצמי וההבנה שהזמן קצוב יצרתי כמה דברים חדשים: כתבתי תוכנית בשם 'לכתוב את עצמי – לדעת' - תוכנית המשלבת את הכתיבה האישית בה התנסיתי שכל כך תמכה במהלך ההתמודדות עם הסרטן, יחד עם מסגרת קבוצתית בה אני מנוסה כמנחה מקצועית שנים רבות. בנוסף, אני יוצאת עם הרצאה בשם 'כנגד רוב הסיכויים', לא על המחלה, אלא על סיפור חיי, לאנשי חינוך. עוד הרצאה שהכנתי בזמן הזה היא 'מחשבת מסלול מחדש', התמודדות עם מצבי משבר, עם תיאוריות מעולם הארגון.

 

"וישנה הרצאה שלישית, שהיא תוצר של הבלוג, בשם 'אני והסרטן שלי'. היא נוצרה בעקבות פניה של חברת תרופות שקראה את הבלוג ושאלה אם אסכים להגיע ולדבר על ההתמודדות שלי עם הטיפולים לקראת השקה של תרופה להתמודדות עם כימותרפיה. ההרצאה הייתה מול ההנהלה והתועמלנים. בימים אלה אני מתכוונת להציע את ההרצאה למקומות נוספים".

 

מה היית אומרת לאחרות שעומדות לעבור את מה שעברת?

 

"שזה קשה אבל אפשרי. שאני ממליצה להתמקד רק בצעד הבא ולא לחשוב קדימה, ולנסות לנצל כל רגע של בריאות לבריאות: תלכי לסרטים, תפגשי אנשים, מה שאת אוהבת לעשות.

 

 (יוצאת לראשונה מהבית בלי פיאה)

 

"כדאי לך לנצל את הרשות שהסרטן נותן לבקש מה שאת רוצה, במקום להתלונן. הסבלנות של הסביבה בתקופה הזו גדולה. מוכנים לעשות למענך. תיהני מזה.

 

"אני ממליצה בחום לבכות. אני סוגרת את הדלת ובוכה. עם עצמי. עד שאני נרגעת ועוברת הלאה. אל תיבהלי מהתהומות האלה, ואם צריך, קחי תרופות שמסייעות.

 

"כדאי לנסות להיות מדויקת לעצמך. להבין מה הכי מתאים לך. זה לא תמיד פשוט ולא תמיד מה שמתאים לך ותבקשי אכן יקרה אבל זה אתגר גדול לדייק מה מתאים לך ולנסות לתקשר את זה החוצה.

 

"לקראת סיום עצה שנראית טריוויאלית אבל היא חשובה: אל תלכי לבד לפגישות עם רופאים. הרגשתי שבמצבים האלה התפיסה שלי חלקית, יכולת החשיבה יורדת ונאמרו דברים שלא שמעתי. זה קרה לי כמה פעמים. כשבן הזוג אומר: 'אבל הרופא אמר', ואני לא יודעת על מה הוא מדבר.

 

"ושוב, חפשי רגעי בריאות ותהי בריאה בהם, כל מה שזה אומר עבורך להיות בריאה".

 

 

leale
29/10/16 17:13
תמר יקרה,  קראתי את סיפורך והוא דומה לסיפורי במרכיבים רבים- סרטן שד טריפל נגטיב שהגיע רגע לפני כניסה לתפקיד חדש. גיל הגילוי, טיפול אצל דר' פריד המדהימה ובביהח רמבם, ניתוחים אצל דר' בר מאי...
תמר יקרה,  קראתי את סיפורך והוא דומה לסיפורי במרכיבים רבים- סרטן שד טריפל נגטיב שהגיע רגע לפני כניסה לתפקיד חדש. גיל הגילוי, טיפול אצל דר' פריד המדהימה ובביהח רמבם, ניתוחים אצל דר' בר מאיר, אצלך נשאות מוכחת אצלי זה עדיין בבדיקה( אך נאמר לי שסיכויי גבוהים ביותר ) .בנוסף - קושר התמודדות , אופטימיות רבה ורצון עז לשוב לשגרה של אשה בריאה.

בהתמודדות שלי בחרתי, בגלל אופיי ,לא לשתף את הסביבה המורחבת והיה לי חשוב להמשיך לעבוד ולשדר -שהרוב בשליטה.

ייש כוח על השיתוף !!!

מאחלת לך בריאות טובה והרבה שמחת חיים.!!!

אשמח לשמוע - כיצד נערכת עם התשובות של הנשאות עם ילדיך\אחות\אם?



כל טוב 

 
קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: