במקום בו נגמרות המילים.
30/04/10 13:54
1751 צפיות
במקום בו המילים נגמרות,
מתחיל הכאב שלי.
גדול מנשוא,גדול מכדי לתאר.
זה לא עניין של רחמים עצמיים,אלא השלמה.
וכהשכול נראה אבוד,אני יודעת שזאת רק אני שמותחת את הזמן עד הסוף.
ובעצם יש לי בשביל מה להמשיך לחיות.
אני חיה בין כפות ידייך המלטפות את שערי,
בשארית הזוהר שפעם היה בו.
ואני רק חלקית אדם,וחלקית חיה.
ורק טיפה ממה שהייתי פעם,לפני המחלה.
ובעצם רק עכשיו קמתי לתחיה.
השלמתי עם מי ומה שאני,
אך עדיין קשה לי לוותר על מי ומה שהייתי רוצה להיות.
האנושיות שבי מתערבבת עם חצי הנשמה המתה.
איבדתי כ"כ הרבה עם השנים,
ואין ביכולתי להשיב את הנעלם.
מה שאבד נמחק עם הרוח,התבולל כמו החול על שפת הים.
ואני רק מחפשת את עצמי בין העלים של השלכת,
ולא מוצאת את מה שאני רוצה למצוא,אלא מישהי אחרת.
ואני יפה כמו שמעולם לא הייתי,
ומכוערת כמו שתמיד פחדתי להיות.
וברגעים שהכול כבר מת,אתה מפריח בי חיים.
מנשים אותי באהבתך,וממלא שוב את ראותיי החנוקות באויר נקי.
שבוע קשה.
כמה פעמים כבר נשברתי,וסירבתי להכנס לחדר ההקרנות.
כ"כ הרבה תופעות לוואי.
תשישות שמרסקת אותי לגורמים,ואני לא מצליחה לקום ממנה ולאסוף את עצמי.
הייאוש כה גדול עד שהתחלתי להתערב עם בעלי,כמה זמן יעבור מסיום ההקרנה ועד שאזדקק לדלי.
ואני מפסידה בכול פעם.אני כנראה טובה בלהעריך רק דברים שתלויים בכוח הרצון שלי,ומנותקים מהמציאות הפיזית.
השבוע גם הורדתי לגמריי פרופיל בעבודה.
רעדתי כל הדרך לועדת הביטוח הלאומי,ומצאתי את עצמי שם,מול הרופאים,משכנעת ספק אותם ספק את עצמי,שאני עוד יכולה לעבוד.
הם כמובן חתמו בלי להניד עפעף:"נכות פיזית של 100% למשך חצי שנה עם אופציית הארכה.ונכות לצמיתות של 60%
יצאתי משם בוכה.אני??אני נכה??הסתכלתי בת"ז שכתובה על הדף ומיאנתי להבין שהיא שלי.
אני יודעת שזה מתבקש במצבי.אבל מי שמכיר אותי יודע שמגיל 17 לא היתה לי הפסקת עבודה קצרה אפילו,כולל בתקופת הניתוח וההקרנות הקודמות,שהמשכתי לעבוד בין לבין רק מהפחד מהחותמת הזאת.
זאת רק חותמת,אמרתי לעצמי.שום דבר שיחרוץ את העתיד.הכול יכול להשתנות.
עוד התלבטתי אם ללכת לכנסים שהיו לי השבוע.והחלטתי שכן.לפחות אתמול היה כנס חשוב מאוד.
הגעתי לשם במונית.נכנסתי כאילו כלום והדפתי שאלות על שלומי,וראיתי את המתחרים שלנו מאוכזבים קלות.ואז בא לקוח ואמר:"כשאת בשטח,אתם מונופול,אין לאף אחד סיכוי כשאת נמצאת".
ואוו,מילים גדולות בשבילי.
"את מביאה איתך כ"כ הרבה אנרגיות של חיים וסוחפת,אי אפשר להשאר אדיש".
זה כבר היה יותר מידי.אני???אנרגיות של חיים??הוא צוחק ,נכון??
טוב שהוא לא ראה אותי כמה שעות לפני ,כשניסיתי לטשטש(כנראה שבהצלחה..) את שיטפי הדם והעיגולים השחורים מתחת לעיניי.
טוב שהוא לא ראה איך רק לפני שנכנסתי הקאתי את הנשמה.שטפתי פנים ונשבעתי שזה לא ישבור אותי.
טוב שהוא לא היה צריך לנער את הציפית של הכרית באותו בוקר.,כי אז הוא היה מחפש חתול או כלבלב שעיר במיוחד.
ובעצם-אני רוצה להודות לו.כי בזכותו(ועוד כמה כמוהו) הצלחתי לקום אתמול.הצלחתי להזכר בעוד סיבה למה אני עדיין מוכנה לעבור את הסבל הזה.(אך כמה קשה הויתור!).אתם מכירים עוד הרבה אנשים שאוהבים את מה שהם עושים??
הרי שנים התגלגלתי בין עבודות.בדר"כ קודמתי מהר,הגעתי למיקסום היכולת של התפקיד בחברה,ואז התחלתי להשתעמם מחוסר עניין ואתגר,ופרשתי.
אני כבר חמש שנים בחברה(החברה קיימת כבר 30 שנה בקירוב).הקמתי את החטיבה כשעוד לא היו לי עובדים.נסעתי לחו"ל לתערוכות עם המנהל הישיר שלי והבעלים של החברה בחיפוש אחר הטכנולוגיה המתקדמת הבאה לפילוח הרפואי,הנחלנו כל חידוש בכל בתי החולים הארץ,וכל זה מחזיק עד היום.ממקום מושבי,אני ממשיכה עדיין לעשות זאת.אבל כבר לא יכולה להמצא בשטח ולחיות את התפקיד כפי שהייתי רוצה.כפי שאני אוהבת.מרגישה היום שייכת\לא שייכת.מתייחסת לכל אי הצלחה או משהו שלא מסתדר כפי שהייתי רוצה,באופן אישי.
כל היחסים שלי עם הרופאים הפכו להיות חבריים ואישיים.אני מכירה את חייהם,מי יותר ומי פחות.אנחנו מבלים בארוחות ערב,בכנסים בחו"ל ובטיולים ביחד.
והיני היום אני מוכנה להרפות.לא עושה זאת ברצון,אני מודה.קשה לי להשלים עם הפער בין היכולת הפיזית שלי כרגע,לבין זאת הנפשית.
וגם אם לא אודה בזה בע"פ(זה כמעט בלתי נסבל עבורי) ,אני רואה מה קורה לי,אני יודעת מה המצב שלי,וברור לי שאם לא אעשה את השינוי הזה,שום דבר מכל מה שהשגתי או חלמתי,לא יתקיים.
וזה כ"כ קשה.אני קמה היום בבוקר,ומנסה למלא את יומי אפילו במשהו קטן שיצליח להחזיק אותי ולגרום לי לחייך.
וזה לא הולך ונהיה קל יותר.מיום ליום רק מוסיפים לי תרופות כרוניות אותם אצטרך לקחת כדי למנוע הישנות,עד שנת 2039!(וגם על המאבקים האלו יש לי מה לומר,על הבירוקרטיה שקופ"ח מעבירות את החולים ,בתקווה שמרוב חולשה ועייפות הם יכנעו ויחסכו כסף רב למערכת,לרוב אני שומעת שזה מצליח אם זה בגלל שהחולים לא מודעים מה צריך,ואם זה בעקבות מלחמת ההתשה,עבודת הניירת המכבידה, הצורך לזעזע כדי לגרום לשינויקטן אך חיוני עד כדי הפיכת שולחנות במשרדי הממונים שלא ראו אנשים בבי"ח סובלים ודואבים המון זמן-אבל על זה אכתוב פוסט אחר,כשתשוב עליי רוח הלחימה)
השבוע קמתי נפוחה.תחושה קשה ובלתי נסבלת.הסטרואידים שנותנים לי כדי למנוע בצקת במוח,עשו את שלהם.
לפעמים אני שואלת את עצמי מהיכן לאסוף את הכוחות כדי להתמודד עם זה.איך מעבירים יום ועוד יום,בחוסר ידיעה הזאת??
ומה יהיה בסוף??מהי בעצם ההגדרה של סוף??
חיים בצל מחלה שכל חיי אצטרך לחיות עמה או עם ניזקיה??
חיים של חרדה תמידית??
חיים שלא יודעים מה ילד יום ואם אי פעם אצא מזה??
האם אקבל את חיי חזרה??
מתי אוכל לנשום ולדעת שניצחתי??יש בכלל מנצחים במלחמת חורמה שכזאת,כשמערך הכוחות ההתחלתי הוא לא הוגן??
ולמה נראה לי שכבר הפסדתי??
כ"כ הרבה שאלות.
כ"כ הרבה קשיים וכאבים.
לילות מסויטים שאני מקווה להקיץ מהם.וכשאני כבר מתעוררת אני מגלה שקמתי לאותה מציאות.שהכול אותו הדבר ושום דבר לא באמת השתנה.שהמעגל הזה עוד ימשיך לסובב אותי עוד הרבה שנים,ואני עוד אפסיד הרבה בחיפוש אחר היציאה ובניסיון(כושל) לברוח ולמצוא פתח מילוט,אל עבר אופק בריא יותר.משתנה.נתון להחלטתי.בשליטתי.
אתם יודעים,כולנו מתלוננים על השגרה,וגם אני חטאתי בכך עד לא מזמן.נכון,היא משעממת,אין בה ריגושים,היא שוחקת וכנראה שעוד הגדרות יכולות להכנס לכאן.אבל אנחנו שוכחים שהיא יציבה,היא מקנה לנו אחיזה,בטחון.היא המסגרת למה שאנו קוראים לו חיים.יתרה מכך,בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפוך אותה למעניינת יותר.והיא חצי הכוס המלאה בסופו של דבר.
ואני,וכנראה עוד רבים שהדבר האחרון שמאפיין כרגע את חייהם הוא יציבות,הייתי נותנת הכול כדי שתהיה לי הזכות שוב להתעצבן מחיי השגרה האלו.מלנסוע בבוקר להקרנות,במכונית שלי,עם הידיים שלי,מבלי לבקש טובות מכל הסביבה ולהרגיש את המחנק שכואב לי כ"כ בהזדקקות ובתלות הזאת,ולהיות יכולה לקלל את הפקקים...והיום,היום אני רק מייחלת לעיתים לפקקים,כדי לדחות את הקץ.כדי לדחות בעוד כמה רגעים את הכניסה שלי למכון שרת,מוקפת בסופניות,בכי,עיניים כבויות,גוף שמושך בתהייה כמה עוד יוכל,ולא לדעת מתי אצא או עם איזה הרגשה מכל קשת הרגשות "ששמורים" למצבים כאלו.
ואני רוצה לקוות שיום יגיע וגם אני אקבל הזדמנות להתחלה מחודשת,שיום יבוא וכוח הרצון ואני עצמי יהיו הדבר היחיד שמגביל את חלומותיי.
אני נושמת בשביל התקווה הזאת.
ואני מקווה שתמיד אדע להחזיק בה.אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם גם היא תאבד לי.
מתחיל הכאב שלי.
גדול מנשוא,גדול מכדי לתאר.
זה לא עניין של רחמים עצמיים,אלא השלמה.
וכהשכול נראה אבוד,אני יודעת שזאת רק אני שמותחת את הזמן עד הסוף.
ובעצם יש לי בשביל מה להמשיך לחיות.
אני חיה בין כפות ידייך המלטפות את שערי,
בשארית הזוהר שפעם היה בו.
ואני רק חלקית אדם,וחלקית חיה.
ורק טיפה ממה שהייתי פעם,לפני המחלה.
ובעצם רק עכשיו קמתי לתחיה.
השלמתי עם מי ומה שאני,
אך עדיין קשה לי לוותר על מי ומה שהייתי רוצה להיות.
האנושיות שבי מתערבבת עם חצי הנשמה המתה.
איבדתי כ"כ הרבה עם השנים,
ואין ביכולתי להשיב את הנעלם.
מה שאבד נמחק עם הרוח,התבולל כמו החול על שפת הים.
ואני רק מחפשת את עצמי בין העלים של השלכת,
ולא מוצאת את מה שאני רוצה למצוא,אלא מישהי אחרת.
ואני יפה כמו שמעולם לא הייתי,
ומכוערת כמו שתמיד פחדתי להיות.
וברגעים שהכול כבר מת,אתה מפריח בי חיים.
מנשים אותי באהבתך,וממלא שוב את ראותיי החנוקות באויר נקי.
שבוע קשה.
כמה פעמים כבר נשברתי,וסירבתי להכנס לחדר ההקרנות.
כ"כ הרבה תופעות לוואי.
תשישות שמרסקת אותי לגורמים,ואני לא מצליחה לקום ממנה ולאסוף את עצמי.
הייאוש כה גדול עד שהתחלתי להתערב עם בעלי,כמה זמן יעבור מסיום ההקרנה ועד שאזדקק לדלי.
ואני מפסידה בכול פעם.אני כנראה טובה בלהעריך רק דברים שתלויים בכוח הרצון שלי,ומנותקים מהמציאות הפיזית.
השבוע גם הורדתי לגמריי פרופיל בעבודה.
רעדתי כל הדרך לועדת הביטוח הלאומי,ומצאתי את עצמי שם,מול הרופאים,משכנעת ספק אותם ספק את עצמי,שאני עוד יכולה לעבוד.
הם כמובן חתמו בלי להניד עפעף:"נכות פיזית של 100% למשך חצי שנה עם אופציית הארכה.ונכות לצמיתות של 60%
יצאתי משם בוכה.אני??אני נכה??הסתכלתי בת"ז שכתובה על הדף ומיאנתי להבין שהיא שלי.
אני יודעת שזה מתבקש במצבי.אבל מי שמכיר אותי יודע שמגיל 17 לא היתה לי הפסקת עבודה קצרה אפילו,כולל בתקופת הניתוח וההקרנות הקודמות,שהמשכתי לעבוד בין לבין רק מהפחד מהחותמת הזאת.
זאת רק חותמת,אמרתי לעצמי.שום דבר שיחרוץ את העתיד.הכול יכול להשתנות.
עוד התלבטתי אם ללכת לכנסים שהיו לי השבוע.והחלטתי שכן.לפחות אתמול היה כנס חשוב מאוד.
הגעתי לשם במונית.נכנסתי כאילו כלום והדפתי שאלות על שלומי,וראיתי את המתחרים שלנו מאוכזבים קלות.ואז בא לקוח ואמר:"כשאת בשטח,אתם מונופול,אין לאף אחד סיכוי כשאת נמצאת".
ואוו,מילים גדולות בשבילי.
"את מביאה איתך כ"כ הרבה אנרגיות של חיים וסוחפת,אי אפשר להשאר אדיש".
זה כבר היה יותר מידי.אני???אנרגיות של חיים??הוא צוחק ,נכון??
טוב שהוא לא ראה אותי כמה שעות לפני ,כשניסיתי לטשטש(כנראה שבהצלחה..) את שיטפי הדם והעיגולים השחורים מתחת לעיניי.
טוב שהוא לא ראה איך רק לפני שנכנסתי הקאתי את הנשמה.שטפתי פנים ונשבעתי שזה לא ישבור אותי.
טוב שהוא לא היה צריך לנער את הציפית של הכרית באותו בוקר.,כי אז הוא היה מחפש חתול או כלבלב שעיר במיוחד.
ובעצם-אני רוצה להודות לו.כי בזכותו(ועוד כמה כמוהו) הצלחתי לקום אתמול.הצלחתי להזכר בעוד סיבה למה אני עדיין מוכנה לעבור את הסבל הזה.(אך כמה קשה הויתור!).אתם מכירים עוד הרבה אנשים שאוהבים את מה שהם עושים??
הרי שנים התגלגלתי בין עבודות.בדר"כ קודמתי מהר,הגעתי למיקסום היכולת של התפקיד בחברה,ואז התחלתי להשתעמם מחוסר עניין ואתגר,ופרשתי.
אני כבר חמש שנים בחברה(החברה קיימת כבר 30 שנה בקירוב).הקמתי את החטיבה כשעוד לא היו לי עובדים.נסעתי לחו"ל לתערוכות עם המנהל הישיר שלי והבעלים של החברה בחיפוש אחר הטכנולוגיה המתקדמת הבאה לפילוח הרפואי,הנחלנו כל חידוש בכל בתי החולים הארץ,וכל זה מחזיק עד היום.ממקום מושבי,אני ממשיכה עדיין לעשות זאת.אבל כבר לא יכולה להמצא בשטח ולחיות את התפקיד כפי שהייתי רוצה.כפי שאני אוהבת.מרגישה היום שייכת\לא שייכת.מתייחסת לכל אי הצלחה או משהו שלא מסתדר כפי שהייתי רוצה,באופן אישי.
כל היחסים שלי עם הרופאים הפכו להיות חבריים ואישיים.אני מכירה את חייהם,מי יותר ומי פחות.אנחנו מבלים בארוחות ערב,בכנסים בחו"ל ובטיולים ביחד.
והיני היום אני מוכנה להרפות.לא עושה זאת ברצון,אני מודה.קשה לי להשלים עם הפער בין היכולת הפיזית שלי כרגע,לבין זאת הנפשית.
וגם אם לא אודה בזה בע"פ(זה כמעט בלתי נסבל עבורי) ,אני רואה מה קורה לי,אני יודעת מה המצב שלי,וברור לי שאם לא אעשה את השינוי הזה,שום דבר מכל מה שהשגתי או חלמתי,לא יתקיים.
וזה כ"כ קשה.אני קמה היום בבוקר,ומנסה למלא את יומי אפילו במשהו קטן שיצליח להחזיק אותי ולגרום לי לחייך.
וזה לא הולך ונהיה קל יותר.מיום ליום רק מוסיפים לי תרופות כרוניות אותם אצטרך לקחת כדי למנוע הישנות,עד שנת 2039!(וגם על המאבקים האלו יש לי מה לומר,על הבירוקרטיה שקופ"ח מעבירות את החולים ,בתקווה שמרוב חולשה ועייפות הם יכנעו ויחסכו כסף רב למערכת,לרוב אני שומעת שזה מצליח אם זה בגלל שהחולים לא מודעים מה צריך,ואם זה בעקבות מלחמת ההתשה,עבודת הניירת המכבידה, הצורך לזעזע כדי לגרום לשינויקטן אך חיוני עד כדי הפיכת שולחנות במשרדי הממונים שלא ראו אנשים בבי"ח סובלים ודואבים המון זמן-אבל על זה אכתוב פוסט אחר,כשתשוב עליי רוח הלחימה)
השבוע קמתי נפוחה.תחושה קשה ובלתי נסבלת.הסטרואידים שנותנים לי כדי למנוע בצקת במוח,עשו את שלהם.
לפעמים אני שואלת את עצמי מהיכן לאסוף את הכוחות כדי להתמודד עם זה.איך מעבירים יום ועוד יום,בחוסר ידיעה הזאת??
ומה יהיה בסוף??מהי בעצם ההגדרה של סוף??
חיים בצל מחלה שכל חיי אצטרך לחיות עמה או עם ניזקיה??
חיים של חרדה תמידית??
חיים שלא יודעים מה ילד יום ואם אי פעם אצא מזה??
האם אקבל את חיי חזרה??
מתי אוכל לנשום ולדעת שניצחתי??יש בכלל מנצחים במלחמת חורמה שכזאת,כשמערך הכוחות ההתחלתי הוא לא הוגן??
ולמה נראה לי שכבר הפסדתי??
כ"כ הרבה שאלות.
כ"כ הרבה קשיים וכאבים.
לילות מסויטים שאני מקווה להקיץ מהם.וכשאני כבר מתעוררת אני מגלה שקמתי לאותה מציאות.שהכול אותו הדבר ושום דבר לא באמת השתנה.שהמעגל הזה עוד ימשיך לסובב אותי עוד הרבה שנים,ואני עוד אפסיד הרבה בחיפוש אחר היציאה ובניסיון(כושל) לברוח ולמצוא פתח מילוט,אל עבר אופק בריא יותר.משתנה.נתון להחלטתי.בשליטתי.
אתם יודעים,כולנו מתלוננים על השגרה,וגם אני חטאתי בכך עד לא מזמן.נכון,היא משעממת,אין בה ריגושים,היא שוחקת וכנראה שעוד הגדרות יכולות להכנס לכאן.אבל אנחנו שוכחים שהיא יציבה,היא מקנה לנו אחיזה,בטחון.היא המסגרת למה שאנו קוראים לו חיים.יתרה מכך,בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפוך אותה למעניינת יותר.והיא חצי הכוס המלאה בסופו של דבר.
ואני,וכנראה עוד רבים שהדבר האחרון שמאפיין כרגע את חייהם הוא יציבות,הייתי נותנת הכול כדי שתהיה לי הזכות שוב להתעצבן מחיי השגרה האלו.מלנסוע בבוקר להקרנות,במכונית שלי,עם הידיים שלי,מבלי לבקש טובות מכל הסביבה ולהרגיש את המחנק שכואב לי כ"כ בהזדקקות ובתלות הזאת,ולהיות יכולה לקלל את הפקקים...והיום,היום אני רק מייחלת לעיתים לפקקים,כדי לדחות את הקץ.כדי לדחות בעוד כמה רגעים את הכניסה שלי למכון שרת,מוקפת בסופניות,בכי,עיניים כבויות,גוף שמושך בתהייה כמה עוד יוכל,ולא לדעת מתי אצא או עם איזה הרגשה מכל קשת הרגשות "ששמורים" למצבים כאלו.
ואני רוצה לקוות שיום יגיע וגם אני אקבל הזדמנות להתחלה מחודשת,שיום יבוא וכוח הרצון ואני עצמי יהיו הדבר היחיד שמגביל את חלומותיי.
אני נושמת בשביל התקווה הזאת.
ואני מקווה שתמיד אדע להחזיק בה.אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם גם היא תאבד לי.
תגובות
עוד פוסטים בבלוג: פינת האור
העייפות משתלטת
ימים מעייפים.נורא.
לא בטוחה שיש לי כוח למצוא מילים שיתארו את ההרגשה כרגע.
רק יודעת שהחיים לא הוגנים.
לא הוגן שנותנים ...
קראו עוד
שוב...עדכון
היו לי כמה ימים טובים.מצב רוחי מעודד,ואני מצליחה גם לחייך בין לבין,מבלי שזה יכאב...
הייתי היום בבדיקות באשפוז יום.התעלפ...
קראו עוד
מרגישה טוב!
בבית.
הבדיקות תקינות.אני מרגישה פיזית בסדר גמור.
אפילו עליתי במשקל קילוגרם וחצי,ועברתי כבר את מחסום ה-40.
ואני כבר לא...
קראו עוד
רגעים של אור
כפי שיעדכנתי,עבר עליי יום קשה אתמול.
ובתוך כל הטירוף הזה קיבלתי טלפון משני ילדיי ומשפט כמו:
"אנחנו אוהבים אותך עד...
קראו עוד
על הקצה
תודה רבה לכולם!.
קראו עוד
aspransa luna
המחלה..היא באמת קשה הורגת כל חלק וחלק בנשמה...
ולפעמים נדמה שאנו מהלכים בלי נשמה, בלי טיפת חיים...ונהפכים מאובנים.
אל תחשבי מה יקרה אם התקווה תאבד לך, כי זה לא משנה מה יקרה..כי זה לא יקרה.
אני תמיד אומרת לך, את נמצאת במצב כנראה שצריכה ללכת עיוורת אחרי מי שיודע ומבין,
לא להלחם ולא לחפש פתרונות פלא, המוח שלנו מסבך אותנו לעיתים..את יודעת בטח,
אני רוצה לומר לך בצורה קרה ביותר- עשי מה שאומרים לך.
ואני רוצה לומר שיש תקוות שמייצרות חיים, יש תקוות שנותנות חיים גם במקום בו החיים כבר נעלמו מזמן, יש תקוות במייצבות חיים כשהכל מטלטל ונדמה שעוד דקה האדמה נפרצת ובולעת אותנו לתוכה.
ומתוך זה, אני מבקשת ,אומרת, כמעט ודורשת..
אל תוותרי על התקווה, גם אם כעת היא מרגשה כה רחוקה..
ואני אומרת גם לעצמי.
ועכשיו עוצרת לדקה, ונותנת לך חיבוק אמיתי אמיתי, שמכיל את כל התקווה שרק את צריכה, את כל האמונה שכילה בתוכה גם אוויר לנשימה, ומתפללת עבורך שמה שאת באמת באמת רוצה, בלב..יקרה.
ועכשיו אני מסיימת, והתקווה נשארת, ואותה אמונה גם..שמפריחה אוויר לנשימה...
לונה.
גוזפה
כח הביטוי שלך מעיד על עצמה פנימית וביחד עם התיקוה אני רוצה להאמין את תוכלי להיתרפא.
תודה על תעצומות הנפש.
shik
חיבוק גדול גדול גדול מפה.
הלוואי ויכולתי לעשות יותר.
את נפלאה, חזקה, יקרה, מרגשת.
קרן אור
לונה אהובה,
את יודעת כמה אני מבינה את התחושות..ולכן לא מוצאת כ"כ מילים מתאימות לומר.אבל ברשותך אתייחס בתשובתי כאן גם למה שכתבת בפוסט שלך.
אני זוכרת את הימים ההם שהכול עלה לך,שבקושי יכולת לאכול.כי הכרנו אז והייתי עדה ישירה לקשיים האלו.זוכרת איך היינו אוכלות ביחד.ואני הייתי מתעצבנת שההרגשה הזאת היתה מגיעה אלייך אחרי שכ"כ נהנינו מאוכל.וביקשתי ממך להחזיק ולנשום דרך ההרגשה הזאת,לא לוותר,כי בהחלטה לאכול את אומרת חיים וכל יום מחדש יש לך את הזכות לבחור.והימים עברו ומי היה מאמין אבל אחד הבילויים המועדפים עלינו היה להפגש בשעות הצהריים לארוחת סושי.כמה סויה נשפך שם..וכל הוואסבי אין מה לדבר..זוכרת את הנסיעות ברכב שלי עם החלון הפתוח ושיר קיצבי(שלימים הפך להיות השיר שלנו) התנגן בפול ווליום ואנשים הסתכלו עלינו מבחוץ כמטורפות..ואנחנו חייכנו ואמרנו לעצמנו "שיקפצו לנו".והיום שבו לימדת אותי לצעוק..זאת היתה תקופה לא קצרה,עד שהחיים סחפו אותנו כל אחת לכאב הפרטי שלה,וכדי לא להכאיב אחת לשניה,מטבע הדברים התרחקנו..
יקרה,בהתייחס למה שכתבת לי בפוסט,אני מאמינה ומקווה וכל עוד נשימה באפי אמשיך לעשות זאת.וכפי שאמרתי לך,אני מאמינה גם בך.אני מאמינה שאת יכולה לנצח את הנסיבות הקשות ביותר של חייך,רק מעצם היותך.רק תבחרי.כי אין שם באמת אף ענף או זרד יבש לנוח עליו.כל מה שיש הוא כאן ועכשיו.שני רצונות מנוגדים שלכל אחד מהם יש את היתרונות המפתים משלו..אבל יש רק רצון אחד של המשך.יש רק רצון אחד שמגמד בתוכו את התקווה.את האמונה.את האמונה בעצמנו.והגיע הזמן לבחור.
היזכרי ברגעים הטובים שלנו,כמה טוב הרגשנו אז,כאילו שום דבר לא יכול לגעת בנו,למרות שגם אז הנסיבות המשיכו להתקיים.היזכרי בהבטחות שנשבענו.הזכרי למה את עושה זאת.וכל יום קומי וקבלי החלטה מודעת לחיות.אני באמת מאמינה שאפשר.וכן,גם אני נופלת לא מעט בייאוש וברצון לנוח ורק להניח את הראש מבלי לפחד...אבל אז אני מרימה את הראש וממשיכה.גם אם לפעמים זה דורש ממני להאמין בצורה עיוורת..
אני מבקשת ממך,אל תוותרי.קשה לך וכואב לך מאוד עכשיו,אני שומעת את הדעיכה.אבל זיכרי שגם לסלע הכי חזק המים מצליחים לחלחל וליצור חורים,אבל החורים האלו הם רק מסננת..ולא משפיעים על האיתנות שלו.
ואת חזקה,בדיוק כפי שאני חזקה,גם אם לא היינו רוצות בזה,זאת המציאות.וזה שלנו."את לא ברזל,החלטתי לקרוא לך יהלום".מחזירה לך את דברייך.
חיבוק שיעטוף את כאבייך,ולו רק לרגע קט,
האמיני.
קרן אור.
קרן אור
גוזפה וSHIK היקרים,
תודה ענקית!
אמן שכולנו נצליח לחיות ולהגיע למקום טוב יותר.שלם יותר.בעיקר עם עצמנו.
שיק-תגובותייך רגישות,מחממות לב,ולא הייתי יכולה לבקש יותר.תודה!
קרן אור.
aspransa luna
קרן אור יקרה,
אני לא יכולה לשכוח את החוויות הרבות שלנו ביחד, שאלו הם ללא ספק חלק מן הסיבות הרבות שמנעו ניתוק מוחלט כנראה.
והארוחות צהריים הרבות שלנו....אי אפשר גם לשכוח את זה, באמת נהנתי מאוד...אחרי שנים של לאכול כלום, להיות בהרעבה, לא להבין איך זה הגיוני שאנשים נהנים מאוכל.
שהרי אני שהחלמתי אכלתי ביסוריים רבים כי הייתי חייבת, רק רציתי שהאוכל יתעכל ואפסיק להקיא, מי חשב בכלל על לצפות להנאה.
המילים שלך בהחלט נוגעים כמו חיבוק אמיתי...תודה.
הלוואי והייתי יכולה לכתוב לך יותר...
זו אכן הייתה תקופה קרן אור יקרה..זו אכן הייתה תקופה לא קצרה שמכילה בתוכה כל כך הרבה.
ואנחנו הרי חיים מתקופות..לא?
ויש תקופות אף שיכולות להיות לנו כמו אוויר לנשימה, אוויר לכל אותן תקופות בהן לא ננשום.
אני מאמינה, רק שכעת כדי לא לצלול אני צריכה יותר מאמונה...
תודה על המילים והזכרונות הרבים....
שלך,
לונה
מינרבה1
קרן אור החקרה,
האמיני, האמיני בעתיד, האמיני שיש טעם וסיבה לכל הסבל שאת מתנסה בו.
לעולם אל תתני ליאוש לגבור עליך
תמיד יש מחר, יום חדש, שמש מאירה, אנשים שאת יקרה להם...
קרן אור
מינרבה 1 יקרה,
תודה על מילותייך.
קשה להאמין במחר,כשכול יום רודף עוד יום ואת קמה לאותה מציאות,בה שום דבר לא מובטח או ידוע.רק רצף של כאב פיזי(אם אבודד כרגע את המרכיב הנפשי).
קשה להמשיך ולהתעלות מכל תופעות הלוואי.קשה את היום "ביליתי" במיטה במלחמה נגד הבחילות,ותחושת השריפה בגרון ובקיבה.
אני מנסה למשוך את השעות כדי לא להירדם,רוצה להיות קצת עם המשפחה,קצת מכל מה שאני..
אבל העיניים שלי נעצמות כבר.והגפיים ברעד של חולשה.
מחר יום חדש,אני יודעת.אפשר שהוא יראה אחרת.
לפחות שלא יהיה רע יותר.
עוד חודש וקצת,רק לנשום עמוק...
תודה.
קרן אור.
מינרבה1
מקווה שיחול שיפור בהקדם
חשבי תמיד על אלה שאת יקרה להם.
חשבי על אלה שאת חשובה להם
הם יתנו לך כח להמשיך לחייך, להלחם
חשבי על הסבל שלהם אם תוותרי ותרימי ידים
אילתוש
קרן אור שלי,
גם לי המילים נגמרו בשבילך,
הכאב שלי הוא מוחשי - אני כואבת איתך....
אני שולחת לך אהבה ענקית מכאן,
ואת זוכרת את הכוכב "שלנו" - אז גם הוא שולח לך את איחולי - לזמנים טובים יותר,
לו יכולת לראות את ליבי, לקרוא אותו - אז היית רואה שהוא מלא באהבה ותקווה...
ואם את מאמצת את המלצתה של הקודמת - אז אני בהחלט שייכת לאלו שאת יקרה להם, מאד!!!!
שולחת לך אנרגיות חיוביות וחיבוק גדול גדול
איילת
קרן אור
איילתוש אהובה,
תודה על מילותייך.גם אני רוצה כבר כמה ימים לכתוב לך על מה שכתבת בפורום,אבל ראיתי שמיכל והבנות ענו לך בכ"כ אהבה,שלא נראה לי שיש מה להוסיף.
דעי לך,שאני קוראת אותך ומתכווצת מכאב.ונשארת אילמת מול הזכרונות שעולים גם בי.
אני לא יודעת אם סיפרתי אי פעם,אבל אני הוכיתי ע"י הוריי כשלא היייתי מספיק מושלמת..כשקיבלתי 70 במבחן חטפתי מכות..זה היה כ"כ ברור שזה יקרה שכל מה שעניין אותי בדרך הביתה(בגיל 8 רציתי שמכונית תדרוס אותי,זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שקיבלתי 70 בחיי) זה איזה כפכפים אימי תשים היום-מעץ או מגומי..לא החלטתי עד היום מה כאב לי יותר בזמנו.אולי הנפש שנפצעה שוב ושוב עד כי עוצמת המכות והסימנים שנשארו לי אחרי כמה ימים,נבלעו בכאב הנפשי שהרגשתי..
אבל אני רוצה לומר לך,שהתרופה שלי וכנראה שלהם היתה כשיצאתי מהבית.השגתי עצמאות כלכלית,עבדתי בשתי עבודות ולמדתי תוך כדי.אני זוכרת ימים שהתחלתי אותם בזריחה והסתיימו בחושך סביב 9-10 בלילה..לאורך שנים כך חייתי.זה היה מתיש מאוד,פיזית.נפשית,היה לי פתאום שקט נפשי,שהמחיר שלו עלה עשרות מונים על זה הפיזי.ואז גם התחלתי להחלים מאנורקסיה קשה,הבנתי פשוט שאני צריכה לאפשר את התפקוד היומיומי הזה ואין לי יכולת כרגע לחיות בשוליים.
אני מבינה גם את תחושת האמביוולנטיות לגביי אביך.והסתירה הזאת בין אהבה-שנאה ריגעית,היא אכן קורעת מבפנים.ולכן אני יודעת שכל העצות שאני או אחרים יתנו לך,לא יכולים להבין את זה ולהבין כמה קשה לקום ולשנות.ולונה,לא,לפעמים עדיף הורים מתים או לא נוכחים פיזית מאשר מאשר כאלו משפילים ומתעללים נפשית ופיזית.זה פצע שמדמם ונפתח כל יום מחדש,ותאמיני לי שמלווה לא מעט ממה שאני היום,עד היום.כי מה שמת ומה שלא היה,כבר לא יהיה.וכשהבסיס הוא כזה,זה לא פחות בעיה.ומיכל-כתבת על התחושה שאמא יש רק אחת.ואני יודעת מה זה כשיש אמא זמינה פיזית אבל לא נפשית.אמא שנמצאת אבל לא רוצה לראות את המצוקה.אמא שמעדיפה לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה גם אם היא יודעת,ואומרים לה,שהמחיר הוא במות ביתה.ואני לא רוצה בגלל זה להיות שם עבור ילדיי רק נפשית,כאב הזכרון עדיין חקוק בי ואני יודעת מה זה עושה וכמה זה משפיע על המשך החיים.
אז נכון,אני לא כזאת או חלילה מתקרבת להיות כזאת,ואני שמחה על כך שלפחות המעגל הזה נפסק אצל ילדיי.כי אני יודעת שאפשר להגיד עליי המון דברים(ואם תשאלי את אימי יש לה עד היום ביקורת על דרכי החינוך שלי,היא דוגלת עד היום במכות כדרך חיים ולא מבינה מה הבעיה),אבל כשמסתכלים על הילדים שלי הם חברותיים,מחייכים,שובבים ו..ילדים.וזה הרבה יותר ממה שהיה או שיהיה לי אי פעם לעצמי.אז היני,משהו אחד כנראה באמת הצלחתי לעשות טוב...(אולי המכות עזרו..סתם..)
איילתוש,מה אאחל לך??מקווה שתמצאי בתוכך את הכוחות לקום ולשנות.
ואני,אני כאן מזכירה לך שמה שתחליטי אני לצידך.
נשיקות ואהבה,
קרן האור שלך.