תתכוננו לחייך, הפוסט הזה ממש אופטימי :)
לא תיארתי לעצמי שאהיה כלכך חזקה... כולם כלכך מפחדים מהחגים, וגם אני חששתי לא מעט. אך לאחר שבאורח פלא (ובחסדי ה׳) ראיתי שלא עליתי אפילו גרם אחד בחג הראשון (!) זה הכניס אותי קצת לפרופורציות בנוגע לאופן בו הגוף עובד, ונתן לי קצת ״חופש״ במחשבה וקצת הרפיתי את האחיזה המטורפת שלי בנסיונות לצמצם. וממש הצלחתי להנות מהחג. וכן, גם מהאוכל!! הלכתי עם משפחה ללונפארק, נפגשתי חברות שלי, ואפילו הגעתי למפגש על-האש אצל דודים! ובפעם הראשונה מזה המווון זמן שהאוכל לא היה מרכז העניינים! הצלחתי לאכול מאכלים בספונטניות, ולנסות מחדש מאכלים שנתפסו אצלי כ״יהרג ובל יעבור!״ (והנה אני עדיין בחיים ;)
ולחג השני הכנתי שפע מאכלים טעימים ומיוחדים, ובארוחת החג אכלתי מהם כמובן (הרבה יותר קל לי לאכול משהו שאני הכנתי ושאני יודעת בדיוק מה יש בפנים...). הרשיתי לעצמי לאכול כאוות נפשי (ושוב לצערי הרגשתי רעב מוגבר ובלתי מוסבר ונגררתי קצת לאכילת יתר. אך ידעתי גם מתי להפסיק...) ונלחמתי בקול הפנימי המאוס והמתיש שניסה לגרום לי לצמצם.
האמת, אחת הסיבות המרכזיות להצלחה שלי היא האשפוז המתקרב, והוויתור מראש על הנסיונות המיותרים לרדת במשקל.
אני כלכך שמחה שדחיתי את האשפוז. כך ניתנה לי ההזדמנות לעשות את הצעד הראשון בכוחות עצמי. אך זו לא הסיבה היחידה; אני חושבת שאם הייתי חוזרת לשגרה הקודמת שלי מלפני פסח, מיד הייתי נופלת שוב להרגלים החולים ולצמצומים. תקופת החג נתנה לי התחלה טובה ומוטיבציה להתחיל את התהליך המשמעותי שמחכה לי באשפוז. עם הבסיס הזה אוכל לשתף פעולה באופן הרבה יותר טוב וממקום הרבה יותר בריא! ^^
ו... זהו!!! אני מחלימה! העבודה הקשה שלי והמלחמה האינסופית מתחילה להניב פירות. כל שנותר הוא לאחל בהצלחה.