היי, זו שוב אני.
כבר כמה חודשים טובים לא כתבתי פוסט, וממש מתחשק לי לעדכן בכל מה שקרה בחודשים האלה...
אז נכנסתי לאישפוז.
זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי ב...שמונה עשרה שנות חיי, בערך...
כולם בוודאי מצפים שאומר כמה היה לי שם קשה וכמה רציתי לעזוב וכמה החוקים מתישים...
אבל ממש לא חחח
האמת שממש נהניתי שם! בחיי!
סופסוף היה לי זמן רק לעצמי. לחשוב ולדאוג ולהתרכז בעצמי, אחרי שכל החיים שלי הייתי בשביל אחרים.
הצלחתי בזמן הזה להסתכל למחלה בעיניים ולומר מבלי לפחד שאני לא רוצה אותה שם! היא כמו צל שחור על החיים שלי. החלטתי שאני נכנסת למחלקה ומשאירה את האנורקסיה בחוץ. לא עושה פוזות של "מי יותר רזה, מי יותר חולה?"
ובמחלקה? פשוט פרחתי שם. הרגשתי כלכך טוב. עם אנרגיות והחיוך לא ירד לי מהפרצוף. לקחתי את הכל בעירבון מוגבל. שיתפתי פעולה עם הצוות ב100%. התייחסתי לזה כמו אל משחק שצריך לנצח בו. משחק תפקידים שצריך להתקדם בשלבים לאט לאט.
וזה ממש קשה, אבל קשה-מאתגר.
האמת שהיה לי די מזל כי הצוות ממש חיבב אותי. אבל בעצם זה בגלל שכלכך עשיתי הכל כמו שצריך שלא היה איפה לתפוס אותי על הקטנות...
אני לא מבינה מאיפה שאבתי את הכוחות האלה להישאר שם בכל ימי רבעי אחרי השקילות... פשוט נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שאני צועדת לעבר החיים האמיתיים שלי. לעבר החיים שאני רוצה שיהיו לי.
גם כשהגעתי למשקל יעד וגם כשעברתי אותו לאט לאט ל5 קילו מעל. גם כשבאפטרים ובשבתות הייתי צריכה להיצמד לתפריט שנראה לי לא הגיוני, גם כשהסתכלתי במראה וראיתי את עצמי משתנה. גם כשהגיעו הערות מהסביבה (לאו דווקא הערות רעות! אבל בכ"ז)
איך!?? איך נשארתי שם?
אני לא יודעת. החלטתי ששום דבר לא יזיז אותי מהמטרה שלי.
אבל הדבר הכי חזק שנתן לי מוטיבציה זו האמונה הפשוטה והתמימה שבאמת באמת אפשר לצאת מזה!
אולי לא ב100%, אבל לפחות ב95%. בכיף.
אם לא מאמינים בזה מלכתחילה, חבל לבזבז את הזמן. קודם צריך לשנות את צורת החשיבה, ורק כך אפשר לצפות שמשהו ישתנה מבחוץ.
והיום, אני יכולה להגיד לכם שאני חיה את החיים. יוצאת עם חברות בספונטניות, מבלה, נהנית. עדיין יש קצת אבק של הפרעת אכילה, אבל זה רק אבק. רק צלקת.
עוד מעט אני מתחילה להשלים את חודשים השירות הלאומי שהחסרתי, ואני מקווה שיהיה לי טוב!
עכשיו טוב לי כלכך. קיבלתי עוד צ'אנס לחיים! ואני אסירת תודה על כך.
תחייכו, תאמינו, ותעשו!
אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם!