פסח...
החג הראשון נגמר...
ממש השתדלתי לאכול כמו פעם... וב"ה די הצלחתי!
כנראה הקול הבריא ממש מתחזק אצלי בחגים. או שפשוט אני מצליחה להשתיק אותו בטענה ש"בין כה וכה אני אעלה במשקל באישפוז..."
אז אכלתי מכל המאכלים החגיגיים שאני כלכך אוהבת, מעט מכל דבר (בכ"ז אנורקסיה וזה...). אלא שהקיבה שלי התמלאה כלכל מהר שהרגשתי שהיא עומדת להתפוצץ כבר בתחילת הארוחה...! ואז הגיעו ההערות המעצבנות להחריד של הדודה, נוסח: "כאילו מה כבר אכלת?", "את אוכלת כמו ציפור", "תאכלי עוד, את צריכה להשמין קצת" וכ'ו...
רציתי לרמוז לה בעדינות שתסתום את הפה שלה ותפסיק לעצבן אותי. אני יודעת שהיא אומרת את זה כי היא באמת דואגת לי, אבל זה בלתי נסבל! ניסיתי והמשכתי לאכול. אכלתי ואכלתי, הרבה יותר ממה שאני במת מסוגלת. עד שהרגשתי שהקיבה שלי עומדת להיקרע. זה כלכך כאב! ואפילו לא נראה שהיא הייתה מרוצה מספיק.
וקרה לי משהו נוראי: אחרי הארוחה עוד הרגשתי שאני רעבה. לא יודעת למה. מצד אחד הבטן שלי צרחה שהיא מתפקעת ומצד שני הרגשתי מן חור לא מוסבר בבטן שאני חייבת למלא. לא הפסקתי לנשנש דברים. זה כלכך מתסכל. בכלל בכלל לא הייתי רעבה, ואני שוווונאת לאכול כשאני לא רעבה! זה מגעיל אותי. ועוד כשככה הקיבה שלי מלאה בצורה כלכך לא נוחה ולא טבעית. זה כואב בצורה פסיכית! ואחרי האכילה האינסופית הזו עוד התיישבתי איתם לסעודה שלישית! ושוב הדודה שלי התחילה עם ההערות שלה! ושוב הרגשתי את הרעב המטורף הזה, שלא הרפה! אז שוב אכלתי המווון! ושוב כואבת לי הקיבה. כאב חדדד. עד עכשיו כואב לי, וכבר עברו כמה שעות מאז הארוחה. ואני מרגישה כלכך נפוחה... כמו בלון. כמובן שמחשבות של כל מני "היטהרויות" למניהן לא באות אצלי בחשבון. אני מרגיעה את עצמי במחשבה שמחר זה יעבור, בעזת ה'. אבל נכון לעכשיו אני מרגישה זוועה. ובטוח עליתי לפחות קילו! אני כלכך שונאת את זה!!!
וזה רק החג הראשון!!! יש עוד שבוע שלם! ואחריו יש עוד חג! ואחריו עוד שבת!! ומיד אחרי כל זה אני נכנסת לאישפוז...!! :/
פתאום לא נראה לי שאני אצטרך את האשפוז הזה אחרי ה18 קילו מינימום שאני אעלה בחג המזורגג הזה...
אבל לפחות האוכל טעים. אני לא מוותרת על האוכל בחג, ושהאנורקסיה תלך לעזאזל. אני מרגישה צורך לעשות מן סעודה מפסקת ענקית שכזו של כל המאכלים שאני אוהבת שלא היה לי אומץ לאכול מאז ההפרעה. כי סביר להניח שאני לא אוכל לאכול אותם באישפוז, לפחות לא בשלושת השבועות הראשונים. ושלושה שבועות זה מלא זמן!!!
ואני יודעת שבאופן כללי לא הייתי נוגעת בדברים האלה סתם ככה, והאישפוז הוא רק תירוץ לאכול אותם. אני לא אוהבת את התירוץ העלוב הזה. זה שאני נכנסת לאישפוז לא אומר שמותר לי להשמין כלכך.
אוף. המחשבה על האישפוז כלכך מפחידה. אני כלכך אתגעגע לבית, למשפחה המעצבנת שלי, אפילו גם קצת לאוכל היומיומי הרגיל שהם מכינים (שבעצם אני כמעט ולא אוכלת אותו.) אבל אני יודעת שהתכנון של הקול החולה הוא קרנבל של צמצומים מיד בסיום החג... אז אני לא אתן לעצמי לסגת! אפילו לא אם אגלה שעליתי פאקיננג 18 קילו מחורבנים כשאגיע לאשפוז....! :(