זה היה יום נוראי ...אחד מהימים שהייתי רוצה לשכוח שקרו גם במחיר של מכה חזקה בראש שתמחק לי חלק מהזיכרון.

התקופה עגמומית למדי מכל מיני סיבות ויש יומולדת לאיש היקר. דווקא יש תוכניות וזה חביב. נקודת אור וחיוך בתקופה מגעילה שכזו.

36 שעות קודם אני יוצאת ב-23:00 בלילה לטיול בני מצווה עם הבן. שכבה שלמה של ילדים והורים, חלק עם אמא חלק עם אבא וחלקם עם שניהם. לנו לא הייתה אופציית בחירה בכלל...כי איך הוא יעלה בדיוק את הסוללה ואח"כ ירד את שביל הנחש. ביררתי קצת לפני אם יש הפעלות מוקדמות של הרכבל...והבנתי שרק אם הוזמנה הפעלה כזו או שלחילופין באלי להיפרד מ 2250 ₪ נוכל לזכות בנוכחותו. האמת, לא לקחתי את זה קשה ואפילו לא התקשרתי שוב כמה ימים לפני כדי לברר אם הוזמנה הפעלה כזו...באמת האמנתי שזה לא נורא – הרי יש כאלו שמלכתחילה החליטו שאמא תצטרף..אין כאן שום הכרח זה יהיה אבא.

4 שנים קודם...הוא עלה את הסוללה וגם ירד בחזרה – היינו בטיול משפחות מדהים שעד היום זיכרונותיו הטובים לא פגו. את שגיא סחבתי במנשא על הגב והתקדמנו בקצב שהוכתב ע"י ברכיו של היקר לי (במונחים של היום ומחלת הטרשת שלו...מסעו אז נראה כמו מסע דילוגי איילה).

ושם בטיול אני עולה מדרגה מדרגה וחוזרת במחשבה לטיול ההוא...איך? איך יכול להיות שהיום הוא לא יכול לזה יותר?   חברה שהייתה בטיול נזכרת בזה גם. ואני עדיין מרגישה שזה לא כ"כ נורא...נו זה מה יש.

ורק למעלה כשנפרצו  סכרי הדמעות ואלון לא מבין למה אני בוכה מזה שהוא לא רוצה להצטלם...אני מבינה שכואב לי ולא..לא בגלל התמונות...

ועצוב לי שגרמתי לו רגשי אשם...ועצוב לי שאבא שלו לא כאן למעלה...עצוב לי...

הטיול נגמר – תחושת שמחה וחוויה למרות הכול. וגם אם היה ביננו חיבור טוב מאז ומתמיד אין ספק שזה מחבר ומקרב עוד יותר. חזרנו עייפים אחרי לילה נטול שינה.

יום שישי עובר די בנחת וכל אחד משלים שעות שינה בקצב שלו. מחר יומולדת.

בשבת בצהריים יצאנו למסעדה ושם היה טעים ורגוע. אח"כ אנחנו מקבלים פס לישון (נו תעלו כבר אנחנו נשמור על האח הקטן ...נו יאללה רוצים קצת שקט) . אני קמה אפופה , כבר אחה"צ וארגנתי עוד הפתעת יומולדת עם כמה חברים שלו בשכונה. צריך להתכונן.

אני מאוד אוהבת סדר וניקיון אבל חיה עם הבלאגן הטבעי של הילדים . מנקה אחריהם הרבה ומסדרת אבל גם יודעת לנוח כשצריך...אני בהחלט מסוגלת לדפדף.

אבל הפעם פשוט לא יכולתי...אולי זו העייפות שלא פגה, אולי כל התקופה האחרונה...אין לי מושג – פשוט לא יכולתי לסבול את זה שאני נדחפת באלגנטיות לישון ע"י 2 ילדים בוגרים שאחד מהם כבר ביקר בצו ראשון כדי שיהיה להם שקט והם בחוסר אחריות מאפשרים לקטן להתפרע והבית נראה כמו ג'ונגל...

הכעס שלי לא התקבל בברכה ...נשפטתי על היותי מקלקלת שמחות, מפרת שלווה, מעצבנת ולא מבינה. הגדול פשוט צעק כמו משוגע...ואבא שלו כעס עליו בחזרה (איך אתה מדבר וכו'...) וזה תפח עד שהיד שלו הורמה למעלה להעיף איזה פנקס כתיבה שפגע...בראש של פסל הרועָה שלי .

פרצתי בבכי נוראי. בכי שבכיתי רק פעמיים בחיי, כשאיילת גיסתי נפטרה ממחלה וכשאבי נפטר. בכי מעומקי הבטן, מעומקי הלב,  כזה שמרגישים כאילו כל דמעה מרוקנת אותך מבפנים. התאבלתי על רועת הצאן היפה שפיסלתי. הרועה שלי שישבה לה בשלווה משגיחה על הכבשים הצבעוניות והשלוות שלה, אני כ"כ אוהבת אותה. בכיתי ובכיתי ופרקתי כל כך הרבה דמעות...היום, יותר מחודש אחרי אני מבינה שכנראה התאבלתי על משהו אחר שאבד לי וזיכרונות ממנו  נמצאים אי שם במצדה.