אני רואה אותם ביחד צועדים במרץ כשהם חוזרים בבוקר מהבריכה...או סתם בערב הולכים לאורך מסלול הריצה ביישוב... זוגות זוגות...רומנטי כל כך. זה בטח אחד הרגעים הכיפים בחיים...זמן איכות לזוגיות אחרי שכל הגוזלים פרחו מהקן.

"איך בא לי להגיע לפנסיה.." פלטתי פעם משפט שכזה. משפט שטלטל את חברתי וגרם לה להזדעק בליווי  "מה, השתגעת, מטורפת, אבל למה?"

הרגעתי אותה והסברתי שהתכוונתי לכמיהה למצב שנראה, לפחות בגילי הנוכחי, נוח ושליו שכזה. אני בטוחה שיקומו כמה מבוגרים יותר ויאמרו "תראי זה לא בדיוק כך...לכל גיל הצרות שלו..." וכו' אבל באותו רגע לפחות, כך זה הרגיש לי. אולי בגלל אותם זוגות שמטיילים?

מראה הזוגות האלו מעורר בי תמיד מן צביטה קלה בלב. "אצלנו זה לא יהיה כך.." אני מהרהרת. "כבר היום מתנייד בן זוגי האהוב עם רולטור ..ומה יהיה בעוד...?"

מי שקרא את הפוסטים הקודמים למד בוודאי את מידת ההיפראקטיביות שבי ואת אהבתי לאופניים. אך רק לאחרונה, למרות שהכרזתי על כך פעמים רבות קודם, חזרתי לשיא המרץ והפעילות וכמעט בכל יום חמישי רמת האנרגיה עולה בעודי מסתמסת עם החברים כדי לקבוע איפה נפגשים ולמתי קובעים שעת יציאה על האוכף.

וברכיבה עם האופניים, האבנים, הצמחים,הנוף, האדמה, אני פשוט שיכורה. האדרנלין בשיאו אבל אני שלווה. פרדוקס, הא?

בן זוגי פרגן לי תמיד בצורה מעוררת קנאה (אצל אחרים). אני זוכרת באהבה את המרפקים שהיה שולח (וגם היום) בעלות השחר בליווי "קומי קומי...אח"כ תצטערי שלא יצאת" .

הרבה בזכותו הצלחתי לטפח את התחביב לכזה שלא זונחים בקלות, אפילו אחרי כמה שנים של עליות ומורדות.   

קורה שבאמצע שלוות האדרנלין הפרדוקסלית הזו אני נגררת למחשבה מעיקה כזו או אחרת. לפעמים אני פשוט דואגת ולפעמים סתם, מרגישה נפרדת. כי היום יותר מתמיד הפער בין המשוגעת על האופניים לאהוב ליבי הוא כ"כ מוחשי ..הוא לא עניין של אופי או העדפה  אישית.

 

לפני שנה רכבתי במישור אדומים והגעתי לתצפית על מנזר מרסבא. מקום מדהים...וכשפעמוני המנזר מפלחים את השקט במדבר אני לוחשת לעצמי שחייבים להיות כאן פעם בחיים ומבטיחה שגם הוא יבוא לכאן. איך? עוד אין לי פתרונים.

כעבור שנה אני מסמנת וי על ביקור שלישי במקום, ובעודי צורחת יוּ אוּ יוּ אוּ באיזו ירידה, שמעתי קול קורא לי. שמעתי, לא דמיינתי, ופגשתי את ליאור. חבר לתחביב משכבר הימים אותו לא ראיתי שנים. והנה פה באמצע המדבר...פתאום שנינו מדברים.

יום אחרי אנחנו מתקשרים והוא מתעדכן בחדשות על המשפחה והילדים. "נזרקתי לאחור כשסיפרת לי על איציק" הוא אומר ואני מספרת שכבר נרגעתי, הפנמתי, ושיש דברים יותר גרועים.

הוא עובד בחברת טיולי אופניים שמתמחה בטיולים בכל העולם.

 

מישהו כיוון אותי למפגש הזה...מלמעלה אם תרצו...

10 ימים אחרי אני נפגשת עם יורם חן בעל החברה. מהר מאוד אני מבינה שזו לא רק חברה לטיולים למשוגעים לדבר אלא משוגעים שמוכנים לטייל כל דבר גם אם יש כאן למישהו אתגר.   והנה אנחנו כבר מדברים על קרפטים, רכבלים...נגישות בטיולים...

כן כן , הבנתם נכון אני מדברת על זוגות זוגות...ולא נפרדים.

זוגות מטיילים שלא גורמים לי צביטה, אני פשוט מרוצה ...נראה שלקיתי בטיילת נפוצה !

 

ט"נ... לאו דווקא מה שחשבתם .