"לא...כבר לא כואבת לי הרגל...תהיה בשקט ולך לישון כבר, נו באמת" 

כך אמרתי לשגיא בן ה-7 סמוך  ל-1:00 בלילה. 

הוא שוכב לצידי לאחר מו"מ כושל בנושא "תחזור למיטה עוד מעט בוקר" ואחרי שאישי המשתעל החליט לאפשר לי לישון ולהסתפק בהפרת השלווה בסלון. 

לפני כמה חודשים נפצעתי פציעת ספורט עקב ריצה ומפרק הירך שלי התחיל לקטר. לאחרונה ערכתי כמה בדיקות ואני מקדישה לו התעמלות מיוחדת ופיזיוטרפיה כדי להימנע מניתוח.

נחזור לאחת בלילה: שגיא לא מתרצה מתשובתי ואני שומעת זאת באנחתו ונזכרת שלאחרונה אחת לכמה ימים הוא שאל "אמא, עדיין כואבת לך הרגל? ".

"מה זה משנה לך אם כואבת לי הרגל? " אני שואלת בעודי חצי ישנה ואז האסימון נופל ואני מתעוררת. 

"שגיא, למה אתה שואל אותי כל הזמן על הרגל?"

"סתם" הוא עונה ואני לא קונה את תשובתו. 

"ממה אתה פוחד? תספר לי בבקשה" 

ושגיא עונה "אני פוחד שיהיה לך מקל כמו של אבא ושאולי מתפתחת לך טרשת" 

בּוּם...עוד טיל נפל...

זה לא הראשון (אני מקווה שהבנתם) ובמהלך 3 השנים האחרונות שמענו הרבה משפטי חוכמה מצידו.

מה עכשיו? אני שואלת את עצמי? בעצם...אין עכשיו...יש יום,  וכל יום הוא יום חדש - יכול להיות טוב ויכול להיות פחות טוב . לילדי הקהילה שלנו, השינויים הללו מסתבר פחות ברורים ומעלים שאלות...פחדים...מחשבות. זה חלק מהחבילה.

ולכם אני מציעה: אל תפחדו, תספרו, תתייעצו איך לספר, אל תסתירו כי זה לא עובר. בסוף מתרגלים והילדים גדלים ויותר מבינים ואז אני מקווה הם יוכלו להכיל ולהבין את השינויים היומיומיים. מישהי יעצה לי להדגיש בפניהם "כמה שאבא/אמא חזקים - כי למרות הטרשת תראה מה הם יכולים" .

ולקינוח הנה מבחר מהגיגיו של שגיא לאורך 3 שנים (תצחקו קצת חברים): 

כשחבר שאל אותו קצת לפני גיל חמש "מה? אבא שלך זקן?" הוא ענה "השתגעת ? מה פתאום! יש לו טרשת". 

יום אחד הוא רץ אחרי אישה מבוגרת בסופר שהלכה עם מקל ושאל אותה אם גם לה יש טרשת.

הוא פנה לאבא ואמר "אתה יודע למה אתה לא יכול למות אפילו שיש לך מקל של זקנים?" והמשיך "כי אין לך מספיק שיער לבן" 

הוא החליט ששקית עם קרח על הברכיים יכולה לעזור לטרשת והוא אוהב לקלל את הטרשת והוא ימציא תרופה בזריקה שלא כואבת שתמנע מכולנו למות...ולמרות כל הדברים שהוא רוצה לעשות חשוב לו תמיד לומר שהמקצוע הראשי שלו יהיה חוקר דינוזאורים. אז בבקשה אל תשכחו.