אני מאמינה שלכל אחד שקורא שורות אלו יצא לפגוש ילד או לשמוע על ילדים שבשפה פה מכנים אותם כ"ילדים על הרצף" ומי הם אותם הילדים האלה?
נפלה בידי המתנה לפגוש את הילדים האלה. אני לומדת במכללת אילן שהיא פלטפורמת לימודים לאנשים עם מוגבלויות. לחוות אותם בשיעורים, הראייה שלהם לגבי החומר הנלמד ואיך הם סופגים אותו היא פוקחת עיניים ותודעה.
כמטפלת רוחנית ומדיום יש לי כמה וכמה תובנות שקיבלתי לגבי הילדים האלה.
אני קוראת להם ילדי האור. ולמה ככה תשאלו?
אז ככה:
ילדים אוטיסטים הם מלאכים שבאו ללמד את האנושות על עצמה.
כולנו נשמות שבאו לחוות אנושות. באנו לכאן ללמוד על עצמנו על ידי התנסויות ואתגרים.
הילדים "על הרצף" הם מלאכים שירדו מטה אתנו, כדי ללמד את הסביבה הקרובה והמורחבת שיעורים שלהם לגבי עצמם. כמו מראה גדולה שחושפת את הכל, את הטוב ואת הפחות בנו. המלאכים האלו, לפעמים בקושי ובאתגרים שהם מציבים בפנינו מאלצים אותנו להתמודד עם אתגרים כחברה וכפרט ומכניסים אותנו אל עצמנו. החכמה, האהבה העצומה, הנקייה ו"הילדותית" שלהם מפגישה אותנו במקומות חשוכים בעצמנו, ועל ידי התמודדות מולם הם מאירים אותנו.
הם לא צריכים לעבור את המסע, הם עוברים איתנו את המסע שלנו, הם המדריכים שלנו. וטוב שנתייחס אליהם כאור גדול בחיים שלנו, כדי להאיר אותנו.
אני חושבת שככל שהחברה תראה אותם כמו שאני רואה אותם יהיה לנו עולם טוב יותר. עולם שבו השונה הוא המדריך שלנו. וביחס אליהם אנו למדים יותר על עצמנו. מהי חמלה? מהי אהבה טהורה ללא מניעים נסתרים? מהי אכפתיות? מהי אחריות ועוד המון תובנות.
הם מלמדים אותנו לצאת מתוך עצמנו, מתוך מרוץ העכברים ולהסתכל אחרת.
וכשאנחנו עוזרים ונותנים מעצמנו אנו מקבלים כפליים חזרה.

"אסור לנו להניח להשקפות הצרות של אנשים אחרים להגדיר מי אנחנו." (סטיבן הוקינג)