טיול לאנטליה
אז ארזנו מזוודות לבד....
אז סגרנו מלון וטיסה ארבעה חודשים לפני...
התרגשות, רוברט סער אורלי גיא ואנוכי מחכים לחופשה...
מפה לשם התראות על טורקיה חושבים נבטל לא נבטל....
סגרנו עם הזוג הקבוע שלנו בחול (ענת ודניאל) ועם הילדים שלהם (להוציא אחת שבצה"ל לא אישרו לה טורקיה)
ומחכים...
מגיעה השעה נוסעים יחדיו לשדה עמוסים מזוודות וסקוטר אחד...
קונים קצת מתוקים בדיוטי כי זו מצוות יציאה מהארץ...
מחכים לעלות לטיסה ואז מגלים במקרה שאנחנו והזוג השני לא סגרנו אותו מלון...אופס...
דאגנו כל כך לסגור את כל הקצוות שאת הקצה הזה שכחנו לסגור ולחתום.
מגיעים לשדה באנטליה ואני פוגשת את חמתי מנופפת לי בשמחה (שנפטרה לפני שנתיים, כן?) לידיעת הקוראים חמתי טורקיה, מבינה שהיא גם הצטרפה לטיול בתור נוסעת סמויה... (לאחר בירור קצר מבינה שגם סער וגיא ראו אותה לכמה רגעים...) חוויה שהותירה אותנו בהצפת רגשות ושמחה.
מגיעים למלון מנסים בכל דרך להיות יחד מגלים שהמלונות שלנו ב100% תפוסה ואין סיכוי...
מבינים שהמשורר התכוון ללחן שונה ממה שרצינו, מתבאסים ומנסים להתאים עצמנו ללחן...
זמן התכנסות משפחתית...
חמישה ימים של אוכל 24/7, ים, בריכות ומנוחה. טיילנו קצת וגילינו שהשוק הישן של אנטליה הוא תיירותי בלבד, נפלנו למלכודת תיירים על ידי מוכר גלידה שלא הייתה משהו אבל בשביל ליצנות שילמנו 50 שקל לגביע ולא משנה כמה התווכחנו לא עזר. אל תתפתו לגלידה!!
במלון שלנו היו כמה וכמה מסעדות שהחלטנו להתנסות בהן, כולן היו מעולות. ברביקיו, דגים, איטלקית ומקסיקנית, במקסיקנית חוץ מציור על הקיר של רקדנית ומאחוריה קצת כובעי סומבררו אין קשר למקסיקו. יש קשר לאמא שנגמר לה האוכל בבית ועושה לילדים שלה ארוחת ערב שכוללת מרק, מנה ראשונה ועיקרית משימורים וטורטיות.... תדמיינו.... הרגשנו שחיללו לנו את הקיבה...ומלצר שרדף אחרינו לכתוב ביקורת וגם קפץ מאחד לשני לראות שאנחנו כותבים ומה...
בערב האחרון, ערב ראש השנה קבענו במסעדה מומלצת בעיר. נהג המונית עשה לנו מעקף במקום עשר דקות שעה כשבדרך עצר לנו אצל זוג שניסו למכור לנו בגדים (עוד ניסיון למלכודת) אבל כבר היינו למודי ניסיון וזה לא צלח לו. סקוטי שלי עמד בכל המרצפות העקומות שם, אנטליה לא כל כך נגישה, הרחובות כן בערך אבל אם תרצו להיכנס למסעדה ואין לכם ילד חסון שמרים את אמא שלו כמו כלה בערב כלולותיה קחו לכם סנדוויץ'. מה שנשאר לי תקוע בלב זו להקת הכלבים המשוטטים ברחובות שם שאסור ללטף, הגעגועים לבנות שלי (מיקה ומשי) והרגישות שלי לכלבים עשתה לי רע. חבורה של כלבים שנראים בסדר, למדו לדאוג לעצמם וחיים טוב אבל אי אפשר שלא לעשות את ההשוואה והרצון לחבק אותם ולדאוג להם. ואז אני אומרת לעצמי תתרגעי, יש ילדים רעבים ועזובים בעולם...פרופורציות.
לסיום סיומת...היה לי כל כך מרגש וכיף להיות עם האהבות שלי, אלה שבכל פעם אני מסתכלת עליהם עושים לי חמים ונעים בלב, שממלאים לי את הנשמה באור גדול.
אז שתהיה לכולנו שנה של התחלות טובות ועקביות....וישועות רכות.
שלכם נירית.