מה משמעות המילה יחסים מעלה בכם? בני זוג? משפחה? חברות? או שהכל יחד?
כשאני חושבת על המילה הדבר הראשון שקפץ לי לראש זה רוברט (אישי שיחיה..) ואז חשבתי על הילדים שלי (שניים ממני ועוד הרבה שאספתי בדרך) ואז עלתה המשפחה המורחבת יותר ובכל המקומות האלה איך אני מרגישה בתוכם. אחרי עשרים ושבע שנים עם רוברט, הרגש הראשון שעולה לי זו אהבה. עמוקה, מכילה וחברית והרגש השני שעולה מיד זו יציבות וכמה שיציבות חשובה לי. ואז כשאני חושבת על הילדים שלי הדבר הראשון שעולה בי זה חיוך בליווי אהבה שהיא לא תלויה בדבר. כמה שהיא לא תלויה...חחח
ואחרי הכל היחסים הכי מורכבים שלי זה היחסים בין הגוף הפיזי שלי לנשמה. בילדות לא ייחסתי חשיבות רבה לעניין אבל ככל שבגרתי המקום הראשון בו התחלתי לפתח יחסים עם הגוף שלי היא בתקופת ההתבגרות (או כמו שאני מכנה אותה תקופת ההתפגרות) אז בתור נערה את מתחילה לשים לב לשינויים בגוף ולא תמיד אוהבת את מה שיוצא ממנו או איך שהוא נראה. היחסים האלו הובילו לדיאטות מטומטמות אחרי שהחלטתי שבתור דיאטנית מדופלמת אני יודעת מה להכניס לגוף, ומה לא בעיקר. לסיכום התקופה דפקתי יפה יפה את הגוף שלי...
זו התקופה שאני הכי זוכרת מאז, שנחרטה לי עמוק כמה הייתי מנותקת מהגוף.
מאז שהטרשת שלי נחתה היחסים בין הנשמה לגוף עברו עליות ומורדות. פתאום באה תחושה של נתק, הנשמה רוקדת, רצה, מרגישה כמו נאדיה קומנצ'י אבל הגוף כולא אותי, את הנשמה שלי, אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. והתחושה הזו משתקת. ואז הנשמה שלי מתחילה להתקומם, עולים כעסים, תסכולים, למה זה מגיע לי? עברתי שלבים של אבל, ממש. בשלב מסוים מאדם מאוד בטוח בעצמו פתאום הרגשתי את הסדקים, חוסר ביטחון התחיל לנבוט, פתאום התחלתי לשים לב לתגובות סביבי, למרות שצחקתי כלפי חוץ הייתי בפאניקה מבפנים. מה אני עושה עם המצב הזה לעזאזל? ואז אני מבינה שככל שהתנגדתי למצב, הגוף גם התנגד לחוסר שיתוף הפעולה מצדי ושיתק אותי יותר. הרגשתי שני זרים שנאלצים לגור באותו בית. ואז התחלתי להבין שכנראה הדרך הזו לא נכונה. הנשמה שלי הרימה דגל לבן אל מול הגוף, נכנעתי. ואז מהמקום הזה התחלתי להקשיב. להקשיב לגוף, עד היום אני מנסה להקשיב לו, לראות אותו. מה שקרה בתהליך הזה הוא השלמה. למדתי לאהוב אותו, ככה כמו שהוא. ואז הבנתי שזו אנלוגיה ביני ובין עצמי. למדתי לקבל את עצמי, ככה, עם כל הטירוף שבי, המורכבות שבי על כל גווניה ולצבוע אותם בגוונים יותר יפים צבעוניים. לאהוב את עצמי בגוף, מהאצבע הקטנה ברגל ועד לשערה הלבנה שבצבצה לה. לסלוח לעצמי על מחשבות, לדעת לקבל את העצב, הפחד, לדעת לחבק גם אותם, את השיפוטיות לאחר ולעצמי, את הכל בעצם. כל יום הוא אתגר חדש, אבל האתגר יכול להיות הרבה יותר פשוט אם אקשיב לעצמי, לגוף ואזכיר לעצמי שוב שאני נשמה שהגיעה לכאן לחוות אנושות, ללמוד יותר ולנסות להבין את עצמי, את הגוף שלי, את האנשים סביבי, את המטופלים היקרים שלי שמלמדים אותי כל יום מחדש על היקום, על אנשים ועל עצמי. ומהמקום הזה להרגיש מאושרת ולהודות כל יום על מה שיש לי וכמה טוב ככה, עכשיו, ברגע הזה.
לדעת להודות. להיות גאה בעצמך. לדעת לבקש. ולקבל את המסע ממקום של אפשור, של חופש.
לכולנו את אותם חלומות, רצונות ומטרה, להיות משמעותי ולחוות רגשות, לא על ידי שקרים ושיפוטיות אלא ע"י הבנה שאנחנו אחד, שכל נשמה כאן בחרה להיות בגוף פיזי לתת ביטוי מלא יותר והבנה של חווית הנשמה שהיא רגשית. הרגשות הן הנסיון.
שבוע נפלא חברים
שלכם נירית על כל גווניה ורגשותיה.