קורבנות!
אספר לכם סיפור שקרה לי אתמול:
קמתי בשש בבוקר כרגיל באתי לפתוח את חלון הגלילה של המרפסת והחלון לא נפתח, שוב נקרעה לו הרצועה. במקום לשבת בחוץ לשתות, לעשן ולהתאפס על עצמי הבנתי שכנראה אני צריכה להיות יצירתית יותר כי בשש אף אחד לא יתייחס אלי. פניתי למטבח והתחלתי להכין את המרק של הקוסקוס, הגיעה השעה שבע נראה לי כבר הגיוני לפנות לעזרה, פניתי לרוברט חשבתי שהינה, טקס הקפה והסיגריה קרובים, עוברת חצי שעה אין רעשי התעוררות מהחדר, שוב מעירה, הבחור קם ואני כבר על סף רתיחה. עוברת עוד חצי שעה ואין רוברט לעזרה. פה כבר הרגשתי את פצצת האטום בראש שלי מתפוצצת, משאירה את ההיגיון וכל רגשות האהבה החמלה ושאר התופינים רחוק מאחורה. כעס, עצבים ו....הינה תנו לי בתופים.....כן חברים הקורבנות!! לא פינו את המדיח, השאירו לי כלים בכיור, סיימו את הסיר ולא מילאו אותו מים, הוא מעדיף להיות בשירותים חצי שעה אבל לא יזיז תתחת בשבילי ודמעה אחת זלגה והראתה לכל החברות שלה את הדרך ואני מוצאת את עצמי במטבח בוכה וכועסת. זלזול, חוסר אמפתיה, אף אחד לא מעריך מה שאני עושה פה, והאף עם נזלת הצטרף למסיבה ולא מצליחה לעצור את כל הסרט.... איףףףףףףףף
בסוף שהמושיע הגיע אחרי כמובן שישב חצי שעה בשירותים, שם לב שאני בוכה וכגבר טיפוסי לא הבין בכלל על מה הדרמה שאני בוכה בגללה. כושלאמק!!!
סידר את החלון, יצאתי למרפסת עם הבנות שלי וגלגלתי לי סיגריה. ולאט לאט עם העשן הבריא השפיות חזרה אלי. מלאנתאלפים מחשבות רצו, יובלות לא בכיתי או הרגשתי קורבן והתחושה הזו גרמה לי בלבלות בבטן. אז עשיתי זום אאוט וניסיתי להתבונן כצופה על המקרה, על מקרים דומים בעבר, על הסביבה שלי, על הקורבנות שאני מרגישה במצבים שהגוף ממש בוגד בי...
בעקבות הסרט הערבי שהשתתפתי בו בתור שחקנית ראשית בחרתי לדבר על קורבנות:
אז איפה קורבנות פוגשת אתכם?
אף אחד לא מבין אתכם? מרגישים שלאחרים יש תמיד יותר מזל ממכם? מרגישים שלא משנה מה תעשו, המצב יישאר כמו שהוא? חברים נותנים לכם עצות ואתם מרגישים שאין להם מושג כמה החיים שלכם קשים? כשמשהו משתבש אתם נוטים להאשים את עצמכם? אף אחד לא תומך במטרות ובחלומות שלכם? מרגישים שאתם תמיד דואגים לכולם ואף אחד לא דואג לכם? מרגישים שכל הזמן אתם מכבים שריפות? מרוב משימות ולחץ אין לכם זמן לעצמכם? לא משנה כמה אתם מתאמצים שום דבר לא מסתדר? מרגישים שלכם המציאו מזל וקוראים לו נאחס?
אם סימנתם לעצמכם וי על כמה מהשאלות יש מצב שאתם במנטליות קורבנית. תרגעו, זה לא עלבון וזה לא מאסר עולם.
להיאחז במנטליות של קורבנות זה כמו להישאר נעול בכלוב כשיש לך את המפתח בכיס!
קודם תבחנו את ההתנהגות שלכם, איזו תמורה אתם מקבלים כקדושים מעונים? אישור? משפט כמו "מה היינו עושים בלעדיך?" או שאתם ממלאים צורך מהילדות להיות המרצה או הילד הטוב?
ייתכן שהקורבנות היא תירוץ לא לקחת סיכון או אחריות? מה היתרונות מהקורבנות והאם הם שווים את ההקרבה?
תהפכו את המחשבות שלכם. יש להם הרבה כוח!
במקום לחשוב על מה שאין לנו, נחשוב על היש. במקום לתת לעצמנו כאפות על מה שלא עשינו, נחשוב על מה שכן. תזכרו תמיד אתם אחראים על האושר שלכם!! מה שאתם רוצים חשוב!
שלכם נירית.

אדם פסימי רואה את הקושי בכל הזדמנות, אדם אופטימי רואה הזדמנות בכל קושי. ווינסטון צ'רצ'יל.