כחלק מתהליך העיבוד של הקשר, בחרתי ללכת לסנדת הלחנה, שם למדתי מעט עם התוכנה, וכמה מפתיע, כאשר ההחלמה החלה לפעפע בי, פרשתי.

כיום אני נמצאת בתהליך מוזר של עיבוד. ישנם המון פחד, אשמה ובושה, ופלאשבקים רבים המלווים ומתחזקים את התחושות הללו.

אני חושבת שזה ראוי למיין, שלפני ארבעה חודשים ישבתי על חוף הים בתל אביב בואכה יפו, ורציתי להתאבד. למישה היתה לי ממש תוכנית, וכבר התחלתי לכתוב צוואה, עדכנתי את חהר שלי הכי טוב בססמא לכל התכנים שלי, ווזרקתי חפצים אותם חשבתי כמביכים מכדי שיוותרו אחרי.

חמישה חודשים חלפו, ולבד מהפחד, האשמה, והבושה, אני יכולה לספר שהגיעו גם תובנות. למשל, לא רק החרדה שלי מנטישה, אלא הבנה והכרה בכך שדחייה מעוררת בי רגשות קשים מאוד. 

ההבנה שההתנהגות שלי, שלא היתה טובה אמנם, היתה סימפטום לכך שחמודי באמת לא הרגיש כלפי את הרגשות שאני הרגשתי, ועבורי, שחוויתי דחייה כבר מגיל קטן מאוד, זה היה מוחשי, גם אם לא דובר, וזה מה שורר בי תחושות של חוסר יציבות לעיתים קרובות.

בהמשך, כשהדברים כן דוברו הבנתי שממש צבט לי לשמוע את האמת ממנו, אבל שלמעשה, משהו באמת הזו שחרר אותי מאוד, מה יותר משחרר מלשמוע שאנחנו במקומות שונים רגשית?

זה מסיע ממש לוותר על מרחב הפנטזיה.

באופן כללי, אני חושבת שישנם מישורים מסויימים בהם התנהלתי בצורה לא הגונה גם בקשר וגם בפרידה, ואלו המישורים שמאוד מבישים אותי. מאידך, אני ממש ממש שמחה, שהאינטראקציה כמכלול היתה מכבדת, ואני יצאתי משם טעונה לחיוב.

מעריכה אותו מאוד.

וזה עוזר לי, כי אני עובדת כך על התגובות שחורלבן שלי כלפי אחרים.

וזה העיבוד שלי.💜