הי אני.. את נתונה תחת השפעתה האכזרית של הפרעת האכילה וכל מה שאת כותבת הולך יד ביד עם תהליך ההחלמה הרצוף קשיים ואתגרים, כאבים וחרדות. חשוב מאד שתנסי לעשות זום אאוט על המצב, כמו מלמעלה, ממעוף ציפור, על מנת לראות את התמונה במלואה. הדברים הם לא שחור לבן, הכל או כלום. חשוב לשים לב לגוונים בין לבין. יש עוד אופציות. כלומר, דרך הטיפול שאת עוברת, (נשמע שאת בטיפול המתאים) תוכלי להגיע למצב בו את לומדת לאט לאט (כן, צריך הרבה סבלנות) לקבל את הדברים במקום להילחם בהם. השאיפה לרזון כדבר היחידי שיביא לך אושר היא מחשבה המושפעת מהרבה גורמים של הפרעת האכילה. בתהליך שאת עוברת, טת תגיעי למצבים בהם תראי שאולי אפשר גם אחרת. לחיות אחרת. לשים לב ודגש על הכוחות והיכולות שלך מעבר לרזון. תמשיכי בטיפול. תיעזרי כמה שיותר. אל תישארי לבד עם התחושות והמחשבות הקשות. 

אני מנסה אבל אני כבר לא מאמינה
זה לא או הכל או כלום. כי יש רק דבר אחד שעדיין אכפת לי בקשר אליו וזה המשקל. אני מנסה להאמין לכל מי שאומר שהראיה שלי מעוותת ושאחכ יהיו דברים אחרים שיהיה לי אכפת מהם אבל מה אם לא?..
בתרחיש אופטימי, אני אפטר מהמחלה. לא יהיה אכפת לי מה המשקל שלי ואיך אני נראת. ואז מה?.. אני יחיה. אני ילמד כדי לקבל עבודה טובה כדי לקבל מספיק כסף כדי להצליח לגדל את הילדים שלי ולהבטיח להם עתיד טוב. ולהם יקרה בדיוק אותו דבר. אני כבר לא יעצור ויחשוב שזה חסר תוכלת אבל זה כן.
אני כבר לא מחכה לכלום. כבר אין לי חלום מה אני יהיה כשאני יהיה גדולה. אני לא רוצה להיות גדולה...
אני לא רוצה להיכנס למעגל המשעמם הזה והמעייף. וכן, אוקיי, אולי אני באמת מעדיפה למות
נגיד שיהיה לי אכפת ממשהו אחר. לא יודעת מה. ואז אני יהיה אובססיבית גם אליו. נגיד שאני יהנה לעשות אותו ואוכל לעשות אותו כל היום. ואז..?
אני ימות
בכל מקרה
מתישהו
אז כבר עדיף שזה יקרה עכשיו. מהר.

במה שכתבת יש שאלות קיומיות/פילוסופיות עמוקות ועם זאת דיי פשוטות. כן, החיים מלאים במהמורות, קשיים, כאבים, לעיתים בנאליות. וכן, יש משהו בחיים הבוגרים שנראה כמו שיגרה משעממת של עבודה, לימודים מחוייבויות וחוזר חלילה. עם זאת, בחיים הבוגרים, שלא כמו בילדות/נערות יש משהו מאד מיוחד הנקרא ׳בחירה׳. יש לנו בכל זאת בחירה כיצד אנו רואים את העולם, כיצד אנו רוצים לחיות. אני מקוה שתבחרי לקחת את המושכות לידיים ולעצב לך את חייך כפי שנעים לך, אך עם בריאות, פיזית ונפשית המעניקה עוד ועוד אפשרויות להתפתח ולצמוח. וכשקשה, ממש כמו עכשיו, תזכרי את הבחירה ותזכרי שזה בדרך כלל מגיע לעוצמה, לשיא ואז נרגע. גם זה יעבור. 
אנא פני לעזרה ממשית ונגישה. ידינו דיי כבולות פה במרחבהווירטואלי. אבל אנחנו פה ללוות אותך כמה שניתן תחת הנסיבות. 

אין לי מישהו שאני מרגישה שאני יכולה לפנות אליו. אני לא מסכימה עם ההגדרה שקשה לי עכשיו או שאני בדיכאון כי כל הזמן יש לי מחשבות כאלה ו/או עצובות. תמיד היה לי פשוט לא יחסתי להם אותה חשיבות כמו עכשיו. חשבתי שהם יעברו ושלא כדאי לעשות משהו קיצוני בגלל זה.
כבר די שכחתי אותם והתרכזתי בדברים אחרים ואז הם חזרו להציק לי. ואני מרגישה שאני צריכה לפתור אותם כדי להצליח לחיות.
החיים מעייפים אותי. עושים דברים ועוד ועוד ואף פעם אין זמן לנוח. זמן להיןת מרוצים. מחכים למשהו, מתכוננים לקראתו הרבה זמן, ואז גם הוא עובר. אין באמת מטרה לחיים.
ואני לא חושבת שמישהו יכול לשכנע אותי אחרת. כי אני לא רוצה שיהיו לי חבר/בעל/משפחה/ ילדים שזה המטרה של כולם. לחיות כדי להתחתן ולהקים משפחה. ואני לא רוצה למות זקנה ערירית ןגלמודה. הכל רץ לי ואז אני תופסת אץ עצמי כמה שנים אחרי ומגלה שאני באותה נקודה. בלי רצון לחיות כבר שנים.
באמצע שבוע אני מחכה לשבת לנוח מהלימודים. בשבת אני מחכה שהיא תיגמר כי אני לא אוהבת שבתות. אני מחכה לחופש הגדול אבל בו אני משתעממת ומחכה ללימודים. אני מחכה לחגים אבל אז אני מרגישה פיספוס. אני מחכה לתורים אצל הרופאים אבל אני יוצאת משם בוכה וחסרת תשובות.
אני כבר נואשת ולא מוצאת תשובות

אני בטיפול אבל מאד בהתחלה. אני לא יכולה לדבר על זה עם הרופאים. אני מפחדת להבהיל את המשפחה שלי אז אני לא יכולה לדבר איתם. ובכללי אני לא אוהבת לדבר

התחלת טיפול היא זמן רגיש של יצירת קשר, תני לזה זמן ותנסי בכל זאת להיעזר. אולי גם להיעזר במטפלים בתקשורת עם משפחתך?

אני לא חושבת שאני יוכל לדבר עם המשפחה שלי וגם אף פעם לא יכלתי. אבל תודה לשתיכן. זה עוקה לי הרגשה טובה שעונים לי שמישהו איתי.

שלום רב ,

מזדהה עם כל הנכתב כאן בעיקר מהצד של המחלה ..קשה לי להכיל חיים של שגרה , עבודה לימודים וכו..שמחזירים אותי שוב לאותו מקום ריק בתוכי וחסר תכלית ואף מחשבות ופחדים מהחיים..כל דבר שקורה לא טוב ..אסונות טבע וכו גם אם לא בארצנו מיד מחזיר אותי למקום של פחד וחוסר תקווה ואופטימיות לגביי החיים שנראים לי כל הזמן מפחידים ומסוכנים ומהווים עבורי באופן אישי סכנה מיידית ותמידית לחיי ומכאן הדרך מהירה וקצרה שוב לפיצוי הזה שנקרא בולמוסים והקאות...מאוד רוצה לצאת מהבעיה הקשה ..נמצא בקבוצות של מכורים נקיים מכל סוגי ההתמכרויות..עובד דרך 12 הצעדים אך עדיין נמצא עמוק בבעיה ולא מצליח לגעת בפתרון ככל שזה נוגע לבולימיה ממנה אני סובל...למרות שהייתה לי תקופה לא מבוטלת של חופש כשנה מאכילה כפייתית והצמדות לתוכנית אוכל..בנקודה מסויימת נשברתי ושוב ראיתי את הנחמה שלי רק באוכל..מנסה בכל דרך אפשרית להגיע לפתרון שמבחינתי הוא יהיה נס גדול ...

כן.. גם יש לי את ההרגשה הזאת שאני עוד שנייה נרפאת. חסרים לי כלום קילו כדי להגיע ליעד שהציבו לי. אבל קשה לי להיות בחיים הרגילים וכמו שאמרת אני גם מרגישה ריקה וחסרת תכלית. אני מתמוטטת. אני צריכה פסק זמן מביהס, מהלחץ שלי ושל ההורים.
אני לא מומחית בנושא הבולמוסים אז אני לא יכולה להציע לך תחליפים אבל אני די בטוחה שהציעו לך הכל. אני פה אם אתה רוצה לדבר איתי

יקרים, כמה אתם צודקים. החיים של האדם הבוגר מלאים בהתפכחויות כואבות, אתגרים, לחצים, קולות שונים מבחוץ לעשות ככה, כי ככה צריך, פוגשים את ומתערבבים עם הקולות הפנימיים. כן,  ההתנהלות של הפרעת האכילה היא פיתרון, פיצוי, תרופה שמרגיעה אך רק לרגע, ומה אחכ? אחכ חוזרים לאותה מציאות. 
ישנה עזרה, תמיכה, מאנשים שיודעים ומבינים את מצבכם. אם את/ה בטיפול, המשיכו, אם עדיין לא, תפנו לעזרה. היא קיימת ואפשרית. 
ואנחנו פה בנוסף. ליל מנוחה.