שלום פרציפלוחי, נשמח לשמוע בכל שתרצה לשתף. רציתי להגיד, אתה בוודאי יודע, שחרדות, CFS ודיכאון לא פעם מגיעים יחד (בין אם זה לצד זה ובין אם זה בעקבות זה).

האם התחושה הזו מלווה אותך גם שלא בסיטואציות חברתיות? אני שואלת כי חרדה חברתית לא פעם מתבטאת בדיוק בתחושות אלו, לאו דווקא קיימת באמת תגובה כה איטית או חוסר שנינות, אבל החרדה החברתית מייצרת תחושה שכזו.

כן. החרדה היא מוכללת אבל חזקה במיוחד בסיטואציות חברתיות. היום למשל קמתי בבוקר עם התקף חרדה חזק במיטה רק מהמחשבה שאני צריך להתמודד עם היום הזה וללכת לעבודה. הקטע המוזר הוא שאני לא חושב שזה סוף העולם או משהו כזה, או שאני הולך למות חלילה, פשוט מחשבה טורדנית שהופכת אותי לגמרי. וגם כשאין התקף אני עסוק בזה כל הזמן, מה שמנתק אותי מהסביבה...

פרציפלוחי, אתה מתאר תמונה אופיינית מאוד לחרדה חברתית. האם אי פעם עשית נסיונות לטיפול? תיארת את עצמך כשנון שלאחרונה חש מואט, ממתי אתה חש ככה? האם אתה יכול לקשר את זה למאורע מסוים או מצב בחייך?

אז נדמה שהשבת לעצמך, לא, פרציפלוכי?... אין מה לעשות לדעתי, תמיד זה גם לחזור לבסיס של אמא אבא וכל החרה הזה.... לפחות לתץקופת מה

פרציפלוחי, קבוצה היא אכן כלי נהדר לתמיכה - ובכך יש הרבה מן העזרה, אך כנראה שהדבר לא מספק אותך. אתה חד הבחנה, מודע מאוד וביקורתי כלפי עצמך - זה המתכון ל"להיות טוב" בלהיות חרד חברתית! שווה לבחון לדעתי את הדברים הללו בטיפול פרטני, מה דעתך? קיימות שיטות טיפול מוכחות ויעילות בחרדה חברתית

שיר אני כותב לך עכשיו מתוך התקף חרדה שאני חווה... החרדה הגדולה שאני חש בשבועות האחרונים היא לא מסיטואציה חברתית זו או אחרת (אני גם מתפקד בסיטואציות אלו באופן סביר לחלוטין) אלא מהתחושה ההזויה הזו שאני מרגיש - מהרגע שאני מתעורר אני מרגיש סחרחורת ובלבול גדול מאוד, תחושה כאילו שהמוח שלי עיסה... אני מסתכל באינטרנט לנסות להבין מה זה וממה זה נגרם ואין ממש תשובות, רק השערות בפורומים. אחד הדברים שאני חושד בהם הוא תופעה של דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה רק שהתופעה אמורה להיות אפיזודית ואני מרגיש מוזר כל הזמן... אני ממש על סף יאוש מזה... אני גם לא מאמין בכדורים ככ.. בכל מקרה אני פונה אלייך לעזרה מהבחינה שאולי את מכירה קצת יותר ממני - אני מחפש פסיכולוג/ית או כל איש מקצוע אחר שמתמחה ספציפית בהפרעות כאלו - התקפי חרדה ודה-פרסונליזציה (בהנחה ואין לי גידול או משהו כזה) מודה לך מראש ובעיקר גם מהלב

שלום פרציפלוחי, התיאור שלך דווקא מאוד מאפיין את המנגנון שלדעת מומחים נמצא מתחת לסימפטומים המוכרים כחרדה חברתית, בהיותך אדם אנליטי ומאוד מודע אתה חשפת אותם בעצמך ולכן מרגיש שאולי הכותרת לא מתאימה לך, אך דווקא נשמע מאוד מתאים. מהתיאורים שלך בולטת לי מאוד העייפות למול המאמצים הכבירים שאתה עושה בכל תחומי החיים להגיע לשיפור. אני תוהה אפילו אם אין פה כבר מאמץ יתר (למשל, על אף שסוכר בעיני רבים מעודד חרדה, הפחתתו עלולה ליצר סמפטומי "גמילה" המחמירים את הדיכאון והחרדה). לא ברור לי מה כוונתך בטיפול טכני, אך הטיפול הבודהיסטי שתיארת נשמע מאוד מתאים דווקא מהמקום שאתה כה מתקשה בו. אני מודה ואומרת - אני אדם ציני וביקורתי בעצמי, ואני מכירה בגוף את ההתנגדות שמתעוררת למול ההוראות שתיארת. עם זאת, אני גם מכירה ומאמינה ביתרונות של להתגבר על נטייתנו הטבעית הזו ולאמן את עצמנו בפרקטיקות נוספות, אני רואה בזו הרחבה והגמשה של היכולות המוחיות. אולי הפרספקטיבה הזו תעשה לך קצת יותר שכל. אם תרצה יש גם שלל מחקרים שעוסקים בהשפעת המדיטציה ברמה הנוירולוגית.

כן אני מסכים עם מה שכתבת ואני רוצה גם בשלב זה להודות לך על החמלה וההבנה שאת מגלה כלפי! שולח לך חיבוק. לגבי המדיטציה, אני מכיר ביתרונות של זה אבל הבעיה היא שאני ככ לחוץ ויש לי קול חרדתי בראש שאומר לי ש'אתה לא תצליח לעשות את זה, אתה לא מסוגל להתרכז' ואז נופל עלי מן מסך של עייפות, כמו וילון בתיאטרון. ואז בא לי רק לישון והמוח שלי כאילו נסתם... אני יכול לעשות מדיטציה במצב כזה בכלל? אני באמת שואל...האם את עשית/ עושה מדיטציה? החלום שלי הוא להגיע למצב של שלווה פנימית, אבל אני לא בטוח שזה אפשרי בשל המבנה הרגשי/ נפשי שלי

ובוודאי שאת צודקת לגבי מאמץ היתר... כל דבר מרגיש לי כרוך במאמץ, אם זה לחייך או לשאול מישהו מה שלומך.. וכמובן שעל תשובות שנונות/ קאמבקים אין מה לדבר

ניסית לעשות יוגה? זה גם סוג של מדיטציה, אבל יותר קלה באופן שלה. מגיעים לאותה התוצאה ומניסיוני זה אחד הדברים ששינו את חיי לפני כמה שנים.

היי שיר ולא יודעת, תודה רבה על העצות. אני באמת חושב שיוגה טיפולית תתאים לי יותר ממדיטציה, אפילו הורדתי סרטון חינם של תרגול יוגה כטיפול בחרדה ומדובר בתרגילים פיזים קלים מאוד (כי אני ממש לא גמיש:-) מהיום אני מתכוון להתחיל לבצע אותה על בסיס יומי. ושיר, אני מדבר עם המטפל שלי על הקושי שלי בריכוז אבל אולי באמת לא חידדתי לו מספיק את הנקודה הזו... אוף! הקושי הקוגניטיבי שלי מרגיש ככ גדול, שאני מרגיש תקוע כל הזמן מבחינת המחשבה, כאילו שיש לי מחסום כתיבה לגבי כל דבר. מרגע שאני קם יש ענן של חרדה ברקע של הראש. זה ככ מתסכל! אני מרגיש מבולבל ולא חד וכשאני רואה נגיד סדרה בטלוויזיה ממש צריך לחזור בראש על המשפטים שנאמרים כדי להבין את העלילה (מרגיש מאמץ בחשיבה) וזה מעייף. אני באמת שואל את עצמי אם לא מדובר לעיתים במשהו נוירולוגי/ הורמונלי - האם החרדה יכולה להשפיע ככה? התשישות הפיזית עדיין שם אבל היא לא מציקה כמו התשישות המנטאלית... באפריל עשיתי בדיקות מעבדה פונקציונאליות (נשלחו לארה"ב) ושם נמצא שרמות הסרטונין, הדופאמין והנוירואדרנלין שלי נמוכות אם כי לא בצורה דרסטית (וזה היה כשהרגשתי הרבה יותר חד) ואני בקרוב אעשה בדיקות חוזרות... שוקל לעשות גם mri... אני מצטער אם חפרתי פשוט אני מרגיש צורך לפרוק את התסכול הזה עם מישהו שאני מרגיש שמבין מה אני מדבר/ מרגיש :heart:

אז היום תרגלתי פעם אחת. מדובר ביוגה טיפולית מאוד בסיסית, בעיקר מבוססת על נשימות וכמעט כל התרגול בשכיבה על הגב ובהפעלה מועטת יחסית של הגוף. אין עמידת ההודיה לשמש או כל הדברים האלו...אבל זה רק סרטון ראשון. והאמת שלא ככ התחברתי לצערי:-( כלומר יש את הקטע שמבקשים שנרפה ו'נרגיש' את האיברים השונים בגוף ואני פשוט לא מתחבר/ מבין את זה וזה גורם לתסכול. בסוף התרגול יש מצב שהרגשתי גרוע יותר מאשר כשהתחלתי... בכל מקרה זו היתה פעם ראשונה ואני מתכוון לנסות עוד פעם מחר...עצוב לי

פרציפלוך היקר, אל תהיה עצוב... זה לוקח זמן למצוא את הדבר המדוייק, אבל זה מאוד משמח ונותן השראה לראות איך אתה לא מוותר ונאבק ומחפש..... אני אישית ניסיתי שנים לעשות יוגה... חשבתי שבתור אישה ששואפץת ךלרוחניות זה חייב להיות לי בול, ולקח לי שנים עד שהנבתי שכל הניסיון הזה להיות בשקט עולה לי על העצבים. אבל בגדול!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הרעיון של להירגע, מעצבן אותי בטירוף. בשנה האחרונה התחברתי לטאי צ'י קצת. וקודם כל בגלל שלא אומרים לך להירגע, ויצירה מזאת, זה במקור הרי אמנות לחימה, אז יש (או שאני חווה) תוקפנות ואלימות עצורה בכל תנועה רכה וגלית, ואם לא תוקפנות אז לפחות עוצמה , וזה הרבה יותר מתאים לי. אולי תנסה?.... מכל מקום, אל תתייאש, אני מאוד מעריכה ומכבדת אותך על החיפוש המתמיד. נחפש ונחפש ובסוף נמצא!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היי, אני חייבת להגיב פה שוב בנושא היוגה- לתרגל לבד בבית זה ממש ממש ממש ממש ממש לא קל!!! ואני מדגישה את זה כי מן הסתם תחווה אכזבה אם אתה מתרגל לבד בבית בלי מי שידריך אותך בפעם הראשונה שלך. העניין ביוגה הוא ממש לא להירגע, בעיניי, זה יותר להתרכז - להתרכז פנימה. אני באמת ממליצה לך ללכת לקבוצה, חוץ מזה שבקבוצה האנרגיה היא שונה ומרימה את התרגול למעלה, זה גם מאפשר לך מקום תומך ללכת אליו- כלומר, מסגרת קבועה שאתה באיזשהוא מקום מחוייב אליה. בין אם כספית או מבחינת הלו״ז שלך. תן לזה עוד ניסיון. אני יכולה להמליץ לך על תרגול האטה יוגה- זה תרגול יותר רך ומעמיק שמאפשר להשאר בכל תנוחה יותר זמן והוא פחות פיזי וקשה :) המון המון בהצלחה

אם היה מורה שהיה מדגיש לי את זה, אולי הייתי נשארת ביוגה: "העניין ביוגה הוא ממש לא להירגע, בעיניי, זה יותר להתרכז - להתרכז פנימה. " תודה על הדיוק

למה שלא תנסה הליכות כמה פעמים בשבוע מאוד עוזר לדיכאון וחרדה רק אתה צריך להיות עקבי אני למשל עושה 40 דקות יום כן יום לא 4 פעמים בשבוע תנסה להתחיל בקטן 15דקות ותעלה כל שבוע או מתי שתרגיש שגוף מסוגל ליותר.

מניסיון שלי... כאשר נמצאים עמוק במצב נפשי רע, מאד קשה לטפל בזה. לכן מומלץ לקחת כדור ואז כשמרגישים יותר טוב גם מגיבים לטיפולים יותר טוב. צריך להתייחס לכדור רק כעזרה ראשונה ו ולקחת אותו ע"מ להפסיק. בשורה תחתונה חשוב מאד לטפל בשורש הבעיה, וכדור רק מעלים את הסימנים החיצוניים. יהיה לך הרבה יותר קל לטפל בבעיה כאשר תהיה יותר מאוזן... בהצלחה!

'חרדה צפה' זה שיש חרדה בפנים ואז היא מתלבשת על דברים, שלא כמו פוביה שזו חרדה שמתעוררת מהיתקלות בסיטואציה מסוימת. ליריקה, או מייצבי מצב רוח יכול לעזור לחרדה כזו וגם לתשישות, זה מחליש זאימה של אותות עצביים, שזה מה שגורם לעייפות. חרדה > תחושות רעות > עייפות, זה מעגל של פקודות של המח, שהורגל לעבוד ככה אוטומטית, אז התרופה יכולה לשנות את המעגל הזה.

תודה רבה, אני אשאל את הפסיכיאטר שלי לגבי זה. בכל מקרה, לקח קצת זמן מאז עדכנתי בפעם האחרונה ואני חש צורך אז - אני זקוק עוד פעם לעצתכם המלומדת - לכל מי שעבר תקופה קשה והצליח להשתקם ממנה במידה מסויימת. אני מדבר על חרדה. הגעתי למצב לא טוב (כאן חשוב לציין שכרגע אני בלי כדורים) שהחרדה למעשה מלווה אותי בעוצמות גבוהות מאוד 24/7 (למעט שינה, היא כנראה ככ מתישה אותי שאני ישן בסדר). מרגע הקימה היא שם ברמה גבוהה מאוד (מחשבות, דפיקות לב, בחילה וקושי בבליעה) וכך לאורך כל היום... לרוב גם מלווה בתחושת ניתוק מסויימת מהמציאות, בעיקר בסיטואציות חברתיות (שזה לרוב הטריגר). קשיים בריכוז, בחשיבה ועוד תופינים. אני מנסה לא לתת לחרדה לנהל את חיי ולמרות שאיבדתי המון שמחת חיים אני מנסה להתנהל ברגיל, הולך לעבוד, מנסה להיפגש עם אנשים (לא תמיד מצליח) ואפילו מנסה לצאת לדייטים (שם זה פוגש אותי הכי חזק) אבל בגלל שאין לי שמחת חיים ולא מסוגל להתמקד בדבקים אחרים מרגיש שאני מבאס ומשעמם. העניין הוא שהחרדה כ"כ חזקה שהיא גורמת לי להיות אפאתי ומונעת ממני להרגיש. אני רוצה לבכות הרבה ולא מצליח, רוצה לשתף בתחושות בע"פ ומפחד/ לא מוצא מילים, ולא מצליח לראות שום דבר מעבר לקצה האף שלי (גורמת לי להתכנס ככ בעצמי ולהתנתק מהסביבה). הכי גרוע זה מגע... כשמישהו או מישהי מחבקים אותי אני מרגיש כמו חייל הלום קרב, מנותק לחלוטין. ומספיק לי רק לחשוב על סיטואציה שנתפסת מאיימת (כמו דייט) כדי לשתק אותי לגמרי, מכירים את 'הדקירות' האלו של הפחד בלב? וזה נורא כואב לי כי הדבר שאני הכי מבקש היום זו בת זוג ואהבה. הבדידות כואבת לי מאוד גם. וכל העניין הוא שלמרות שהייתי כבר במערכות יחסים ובהמון דייטים זה תוקף אותי כל פעם מחדש ואני לא יכול להביע אמפאטיה למי שמולי, אני לא מתעניין מספיק בצד השני בגלל החרדה ואז הדייט נגמר בכישלון. אני בחור טוב ויש לי הרבה להעניק אם רק אמצא שלוות נפש קצת... אפילו לא מתיימר להיפטר מחרדה לחלוטין אבל רק לחזור למצב שבו היא לא ככ עצמתית. אני מדבר כל הזמן על זה עם הפסיכולוג שלי שהוא מצויין ומבין אותי אבל הדברים שלו לא הכי מחלחלים משום שמדובר בדפוסי חשיבה של שנים וחלקם גם אישיותיים. בקיצר חפרתי. אבל מקווה שהבנתם/ הזדהיתם. אני אשמח לשמוע מה עשו פה מי שסבל מחרדה כללית וחברתית קשה, שאר התופעות שהתייחסתי אליהם בפוסט המקורי (העייפות הכרונית וגם הדיכאון במידה מסויימת) הן משניות. בבקשה, תכתבו לי... (אני מבטיח להחזיר טובה אם אהיה מסוגל, יש פה כאלו שיעידו על זה:-)

יקירי, למה עכשיו דייטים?... למה הלבד ככ כואב?.... אמפטיה לאחרים קשה לך לתת, אתה כותב, ואמפטיה לעצמך?.... האם יכול להיות שלא לבת זוג אתה זקוק כעת אלא לאימא?.... מה זה הדברים של הפסיכותלוג שלא מחלחלים?... מה עושה את הפסיכולוג שלך ל"מצויין"? למה כאן אתה כותב על החרדות שלך באופן כללי ולא כותב נקודתית ומבקש סיוע?... ביקשת תשובות ואני משיבה בשאלות. מקווה שיפתח. תמשיך לנסות להיעזר , מקווה שתרגיש יותר טוב

עם כבר מדברים על יוגה,גם תנסה להתחיל בהדרגה והבעדינות ,מניסיון שלי לפעמים זה משחרר המון חרדה ומתח שהיה כלוא בגוף. יש ערוץ של דיכאון וחרדה של פסיכותרפסיט אמריקאי שעבר בעצמו חרדה נותן המון תקווה ועצות איך לעבור את התקופה הזאת. https://www.youtube.com/user/healingdepression מאוד את התחברתי למה שאתה כותב כאילו אתv מתאר תחיים שלי.יש ספר מצוין על דיכאון חרדה בעברית שווה לך לקרוא אותו ללא פרויד וללא פזואק או הספר באנגלית The depression Cure.

היי, רוצה לעדכן... בימים האחרונים מרגיש שהמצב הנפשי שלי החמיר ומרגיש מאוד מעורער. המחשבות השליליות משתלטות ואני מרגיש כמו פעוט בן 4, ללא יכולת להתגונן.. המחשבות קשות מאוד ואני מפחד אפילו לרשום אותן מחשש לתת להן לגיטימציה אבל הן עוסקות במוות.. אני קם כל בוקר בימים האחרונים בחרדה גדולה ומכריח את עצמי לקום מהמיטה... קשה לי ליצור קשר עין עם אנשים ולדבר בקול יציב וכל מחשבה קטנה מערערת אותי. אני מדאיג מאוד את סביבתי הקרובה (הורים מבוגרים, שהם היחידים שיודעים על חומרת מצבי). והשד הפנימי בראש כל הזמן גורר אותי מטה, למחשבות שזה רק יחמיר ולמצב שבו אני אצטרך אשפוז כפוי/ טיפולים הרסניים בחשמל. מיותר לציין שהתרגול יוגה לא ממש עובד כי הוא מצריך ריכוז ואין לי אותו...וגם הפסיכולוג לא ממש... אני מעריך את דעתו אבל לא מסוגל להפנים אותה ולשנות דפוסי חשיבה בגלל שכנראה יש לי אופי לא מספיק פתוח לזה. מה לעשות? הצילו..:omg:

אני חושב שאת יודעת בעצמך את הנקודה הכי חשובה בטיפול שלך בעצמך - התרופה היא עזרה ראשונה טמשמדת להקלה אבל לא אמורה לפתור את הבעיה אלא סוג של פלסטר. אני הבנתי שאם נוטלים תרופה במינונים בהדרגה ולתקופות קצרות (מס' חודשים) תופעות הלוואי לא אמורות להיות ככ משמעותיות אבל אני לא פסיכיאטר...

היי פרציפלוחי. אני חווה בדיוק את אותם הדברים שתיארת כאן מילה במילה וכבר שבועות שאני מחפשת כותרת שאני מזדהה איתה. אשמח מאוד אם נוכל לדבר. :smile: