היי עינת, כפי שאני הבנתי את הסרטון, כמו בכל קבוצה שמורכבת מאנשים, גם בקרב פסיכולוגים יש כאלה שנוטים יותר או פחות לתפיסה סטריאוטיפית. זה לא מונע מהמטפלים בכתבה לעבוד ולהתפרנס מהמקצוע. כל עוד המטפל מודע לעצמו, ליכולותיו, ליתרונות והחסרונות שלו ומטפל בעצמו בעת הצורך, הוא יכול להיות מטפל מיטיב בעיניי. האם את מכירה את פטרישיה דיגן? פסיכולוגית שמתמודדת עם סכיזופרניה וגרמה לשינוי בתפיסת המחלה וההחלמה ממנה? או את אילאיל צין, עובדת סוציאלית שמתמודדת אף היא ועובדת בבריאות הנפש?

כן. התחלתי וכתבתי שאני לא מאוזנת כרגע ועל כן לא מטפלת. לא סומכת עלי מספיק (בטוחה שמה שנאמר בכתבה נכון - מטפל שמתמודד כנראה לא אידאלי אבל לאו דווקא פוגעני, וחותר גרוע זה מטפל זחוח שמלא בעצמו ופוגע בלי משים או עם ע"ע חנוך ירושלמי). כרגע אני חווה את חרב הפיפיות מהצד השני- מתקשה לקבל עזרה מתאימה כמטופלת,בגלל היותי מטפלת (שמכירה את העובדים באשפוז יום) והבושה.. רצון לפרטיות ובושה יחדיו. ציינת פסיכולוגית (היא פסיכיאטרית, לא?!) מחו"ל ועוס. מצבה של הפסיכולוגיה הקלינית בארץ הרבה יותר קשוח מבחינת הסטראוטיפים משני אלו. בחוויה שלי כל אחד רוצה לדעת באיזו כורסא הוא יושב, אך במיוחד הפסיכולוגים ששמים ערך רב כ"כ למיצוב שלהם על הכורסא. *כשהעליתי את הוידאו פשוט חשבתי אולי יעניין, כי זה מערער מוסכמות ומערבל גבולות. מסתבר שזה גם פוסט פריקת תסכול שיושב על זה שנפגעתי עמוקות. ההתנהגות של 'פסיכולוגים' כקולגות ובוסית הייתה מזעזעת פוגענית ולא פיירית. ההתנהגות נעה בין לרכל ולהעצים את עניין המחלה מאחורי הגב, כולל דיווח על כלום לפסיכולוגית הארצית, מבלי לדבר איתי, לבין לכעוס ולזלזל מולי כשהתייצבתי ואמרתי שלדעתי אני חווה התפרקות ולצערי אני כנראה בי-פולרית... (מה לעשות וזו מחלה שבממוצע לוקח 8 שנים של סבל לאבחן אותה). ברור לי שזה היה מחוסר היכולת של הבוסית למקם אותי ונבע מהלחץ שלה, אבל לגמרי החריף את מצבי אז ומפחיד אותי לחזור בכלל. (וברמה האישית כנראה שיקוף של הקושי למקם את עצמי )

ומורן, תודה על ההתייחסות. מאז ומתמיד הייתי אמביבלנטית לפסיכולוגים קליניים. .. יש לי גם אמא כזו (: כאשר יגורתי בא לי... מוצאת שפרופסיות אחרות יותר גמישות, והמטפלים שיש לי בשנים האחרונות הם לא קליניים ...