בטעות עלתה ההודעה על פציעתי כעת ונצמדה בנעץ. הבנתי שהיקום שולח לי מסר על חובתי לעדכן אתכם.

תקציר העלילה: לפני כשנה וקצת נסעתי לטיול בפרו. זוג מבוגר סיפר לי על טיול מקסים שעשה בטרקטורונים. שינסתי מותני ואת מותני משפחתי ונרשמנו לטיול.

כל אחד בטרקטורון שלו. המקום היה קסום , האוויר ניפלא ולרגע אחד חשתי בפיסגה של היקום. ברגע השני הטרקטורון שלי עלה על מהמורה ועפתי לתהום.

תהום בגובה של ארבע קומות - ומתחת סלעים משוננים.

הבטתי בסלעים וידעתי שאלו הדקות האחרונות שלי. הזמן נמתח כמו שעות - שם למעלה נפרדתי מכולם.....ואז בחבטה קשה ניתכתי לסלעים.

הצליחו להוציא אותי משם - איש לא מבין איך שרדתי . אני יודעת - נאבקתי. קשה. כי לא רציתי להישמט מהחיים שם ליד משפחתי.

מצבי היה קשה. לא הצליחו להביא אותי לארץ ושם בפרו עברתי 17 שעות של ניתוחים ומשם לארץ - אישפוז... ושיקום.

אני עד עכשיו לא מבינה מה קרה. נחשבת לפצועה קשה אבל חיה עובדת נוסעת פועלת חושבת. 

כן. זו בחירה וזה גם מאבק וחיפוש.... חיפוש מתמיד לתשובות. לכאבים, למגבלות - אבל אני לא חיה רק את זה בגדול אני חיה את החיים.

אשמח לספר לכם עוד מהתובנות של מי שחווה רגע לפני.... והרבה אחרי אם זה מה שמעניין.

אוהבת 

אורית