היו לי חיים שבהם ההורים לעגו לי והשפילו אותי, האשימו אותי בכל דבר אפשרי, ושנאו אותי באופן כללי. ניסיתי להתאבד בגיל 10 , אמרו לי "החיים יפים, תדחיקי". אז הדחקתי. פניתי בתיכון לרווחה ו"טיפלה" בי עובדת סוציאלית שהיתה קובעת איתי פגישות ומאחרת בשעה וחצי, רואה אותי מחכה לה במסדרונות ואפילו לא טורחת להתנצל במילה אחת. ניסיתי שוב להתאבד, אשפזו אותי במחלקת נוער - הדבר הכי טוב שקרה לי. פתאום אוהבים אותי, פתאום אני לא נופלת לטורח על אף אחד.
נכנסתי לתהליך שיקום ארוך במכון סאמיט, אחרי שלוש שנים בעטו בי החוצה כי הם לא מאפשרים להישאר שם מעבר לשלוש שנים. עברתי לגור עם שותפה מאוד לא נחמדה והתאשפזתי שוב. מפה לשם השתקמתי והתחתנתי בעיקר בזכות סאמיט, תחנה לבריאות הנפש והוסטל משקם לצעירים במרכז הארץ.
אני ממליצה לכל מי שבגיל 35 ומטה ויש לו דיכאון או מצוקה אחרת מעל שנה, ללכת לטיפולים וגם ליטול תרופות, מכיוון שכדי להיות זכאי לשיקום על חשבון המדינה אתה צריך קודם כל להוכיח שאתה סובל ברמה כזאת שללא השיקום על חשבון המדינה אתה לעולם לא תפרנס את עצמך. ביטוח לאומי שוקל בחיוב תהליך שיקום רק למי שנוטל תרופות והולך לטיפול ולא עושה לעצמו הנחות או אומר "אני לא מאמין בכדורים." ביטוח לאומי עוזר לך כשיש מאחוריך מטפלים שמגבים את מה שאתה אומר. פסיכולוג, פסיכיאטר, ואם יש עו"ס. כדאי לפנות לעמותת "אנוש" לקבל הכוונה והדרכה ומכל מקום הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות לעצמך זה לגור בבית ההורים. כמובן שמקבלת אם הדעה שלכם שונה משלי. אני מדברת מניסיוני בלבד, גם מניסיון בעלי ומניסיון של חברים שעברו תהליך שיקום דומה מאוד לשלי. לשאלות וכו', אווה oe0001112@gmail.com. ורק כדי שלא תכעסו - אווה זה שם בדוי.