כמו בסרטון, זו ההרגשה, כי כרגע יש משהו דומה, אומנם אני לא בבית חולים, אבל קורה בדיוק אותו הדבר, ברגע שאתה רואה שאתה במצב קשה, ואתה מבין שאף אחד לא מתכוון לבוא להיות שם, אתה מבין שאתה לבד וגם בודד, ואז פתאום הכל מתבהר לך, "לאף אחד לא אכפת ממני מספיק כדיי לבוא לבקר אותי" יופי, אז יהיו אנשים שאכפת להם, אבל השאלה היא, כמה? כי ברגע שרמת האכפתיות נמוכה, אף אחד לא יבוא לבקר, ולאנשים עם בעיות מיוחדות למינהן כמוני.... זה קצת קשה למצוא חברים חדשים, אבל אתה מבין, אחרי שאתה עובר את הזמן הקשה, שבתכלס, מעולם לא היו חברים אמיתיים מלחתחילה, וההרגשה המוזרה שהרגשת לידם היא לא הייתה סתם, כי הייתה הרגשה של אי שייכות, לכל מי שמסביבך, ומתי שאתה בשפל, אתה קולט, כמה בודד אתה, והבנאדם היחיד שיכול לנחם/לעזור/לעודד, הוא עצמך, ככה שלא משנה כמה תרצה, שמישהו יהיה שם, אף אחד לא יבוא, אין למה לצפות, אין למה לשאוף, אף אחד לא יהיה שם..... ובכיף אני מנסה להקשיב לעצמי, ולעודד את עצמי, כן זה דיי נחמד, אבל בתור בנאדם, אם אני אחד כזה כי אני כבר לא בטוח, אני חושב שבנאדם צריך סוג של חברה, בלי חברה מסביבו הוא לא יוכל לתקשר, בלי לתקשר אנשים מאבדים את הנפש, ולכן הייתה לי משאלה אחת בלב, שיהיה מישהו שם, שאולי במקום לעודד ולדבר לעצמי, יבוא מישהו שיעודד גם... האם אני מפונק? האם אני דורש יותר מידיי? האם אני בנאדם רע? האם אני רוצה משהו לא מציאותי?
אני לא יודע...
אבל מה שכן, שהמצב פשוט מתסכל
אני לא כמו רוב האנשים
משהו לא בסדר בי כנראה
משום ש....
כשאנשים עוברים משבר, או תקופה קשה, בדרך כלל יש להם מי לשתף, או במי להיעזר, כי אני רואה את זה בשטח, שמישהו עצוב מרגישים את זה, והוא מספר לחברים למה הוא עצוב או עצובה, או עצבני או מה שזה לא יהיה
ככה אני רואה את זה לפחות, לרוב, יש להם דרך לפרוק את זה בעזרת מישהו/או אנשים מסוימים
אבל ברגע שאין אף אחד כזה
הרגשות קיבלו מנעול
ואז כל רגש שאתה רוצה להביע נסגר
אז אתה מעמיד פנים של מישהו שמח מתי שאפשר
ובשאר הזמן אתה ריקני
כשאתה עצוב
לא רואים
כשאתה עצבני
לא רואים
שאתה שמח?
אם זה קורה קצת, גם לא רואים
משום שהרגשות כבר נינעלו, הם לא יכולות לצאת, הם קיבלו מנעול משום שהן יודעות שאין להן איך לצאת, ועכשיו
גם אם הן יירצו לצאת
זה מאוחר מידיי
אני חושב שהקטע בסוף של הסרטון שאתם רואים את התסכול על הפנים, את העצב של באמת אף אחד לא בא? והם ידעו....
זה בדיוק אותה הרגשה כרגע
ועכשיו בנוסף לזה אני אוסיף ציטוט מעניין, מהפה שלי ושל עוד אנשים
"בחיים כמו אלה אנשים לא יראו או ירגישו אכפתיות כמעט בכלל אליך, אבל אם תמות, הם יכבדו אותך, או יצטערו על זה שלא היה להם מספיק אכפת"
"ואגב, הצער הזה שלא היה להם מספיק אכפת, גם הוא יעבור, כי בתכלס, לא היה להם מספיק אכפת, אבל האנשים מסביב יבואו לבקר אותך שאתה בקבר, אבל הם לא יבואו לבקר שאתה גוסס"
למה?
כי אני לבד ובודד, ואני לא אומר את זה בשביל רק להיתמסכן
אני דיי קיבלתי את המציאות, כי זו המציאות בתכלס, זה נכון
שאני אמות(לא יודע מה התאריך, אחריי הכל זה יוכל להיות מוקדם יותר, תלוי בכמות התסכול)
אנשים כנראה יבואו, כדיי לתת כבוד
אבל לתת מעצמם אליך, שאתה סובל, קשה להם, יש להם סדר עדיפויות, אבל שאתה מת, זה מספיק טרגי כדיי לבקר יום אחד