וואי אמילי, אני כל-כך יכולה להזדהות איתך.. בתור בת יחידה, להגיע לבסיס סגור, אין פרטיות, אין קשר עם המשפחה.. אני כבר אחרי הצבא, ועם כל הקשיים אני חייבת להגיד שזו אחת התקופות היפות יותר שהיו לי. הדרך שלי לעבור את הכל היה פשוט לדמיין את הבסיס וחברים לשירות כמרים משפחה מאומצת. כמובן שהם אינם יכולים להיות תחליף למשפחה שלי, אבל פתאום ראיתי איך יש את האחים הקרובים שאני אוהבת, את הדודה המעצבת. ככה באיזשהו שלב השירות שלי פשוט נהפך להיות קל יותר. זאת היתה הדרך שלי, חברה שלי היתה פשוט מתמקדת בכך שהעובדה שאנחנו פה, רק אומרת שאנחנו דואגות שישמרו טוב על המשפחה שלנו. מה שחשוב שתהי סבלנית עם עצמך, שלושה חודשים בצבא הם מרגישים המון, אבל הם גם כלום.. תהי סלחנית עם עצמך, ותני לעצמך פשוט להתמודד עם השבוע הקרוב.. כרגע, זה לא משנה מה יהיה שבוע הבא או עוד חודש או עוד שנה. אגב, את מדהימה שאת רוצה ללכת לתפקיד פיקודי, זה רק אומר עד כמה נחושה וחזקה את יכולה להיות..

לילה טוב אמילי, נפלא בעיני שכתבת ושיתפת את הרגשתך. הדבר האחרון שנכון לעשות כשמרגישים דיכאון או קושי אחר הוא לנסות להתגבר עליו לבד. נראה לנו לפעמים שאחרים, ואפילו אנחנו מצפים מעצמנו להיות אמיצים ומצליחים, ואנחנו חושבים שעלינו לקחת על עצמנו את התפקיד של מי שמגשים את הציפיות האלו לגאוות האחרים. למעשה יש בגישה הזאת סוג של התרחקות מהיקרים לנו, ומעצמנו. אם אנחנו מרגישים אהבה, או געגוע, או בדידות, או דיכאון, או כל רגש אחר, אם לא נביע אותו ונשתף את האחרים, הוא כאילו בוזבז, וינסה להגיע לעולם בדרכים אחרות. אי אפשר להדחיק רגש עד שיעלם.. הדחקה שכזאת רק תגביר אותו. וברור לגמרי שאוהבנו יהיו יותר ממאושרים להיות איתנו ולסייע על ידי שיראו את אהבתם, מאשר שנתרחק מהם על ידי שנשחק שקל לנו ואנחנו כמו תמונה שמחה ועושה את מה שמצופה ממנה. לפיכך אהובה, אני חוזר ואומר שנפלא שפנית ושיתפת אותנו, ואני מחזק את ידיך לשתף עוד ועוד, וכך לעורר אהבה, שאהבה היא מה שמעלים דיכאון, ולא הדחקה שלו..