אתמול החללית "בראשית" התרסקה על הירח. צפינו כל המשפחה בשידור ניסיון הנחיתה כאילו זה איזה משחק כדורגל ומצאתי את עצמי שוכח לרגע איזה אתגר ענק זה להנחית באופן אוטונומי חללית קטנטונת פצפונת על הירח שלנו. ואיזו תעוזה ואומץ בכלל לחשוב על האתגר הזה. ואחרי כמה דקות בהם צפינו בתמונות מרגשות על המסך, פתאם החללית התרסקה לה !!! ככה פתאם בלי הודעה מראש, מבלי להכין אותנו שהמשחק נגמר לפני הזמן - טראאח פתאם היא התרסקה ואבדה לעולמי עד.
אחר כך יצאתי החוצה ולמעלה התגלתה לה הלבנה הטובה שלנו - עדיין תחילת חודש ניסן ולכן סהר חסר אבל הכל כרגיל. ממרחק של למעלה מ-300,000 קמ לא רואים שום סימני התרסקות ובכל זאת - הרגשה הזויה שעל אותה לבנה טובה ומנחמת התרסקה לה החללית "בראשית".

אחר כך עלו במוחי שתי תובנות -
הראשונה שאחרי 50 שנה בו נחת האדם לראשונה על הירח, עדיין זו משימה אדירה כל כך לנסות להנחית משהו על הירח שלנו. תחשבו - לפני חמישים שנה עדיין שלחנו מכתבים בדואר והמחשב הכי גדול בעולם היה קטן פי אלף מכל אייפון שיש לכל ילד קטן... ועדיין להנחית חללית על הירח - כל כך קשה.

והתובנה השנייה - אנחנו בני האדם מנסים בכל כוחינו להבין את הטבע, לשלוט בו ולשנות אותו.והנה בא מר "טבע" ואומר לנו - חברים בני אדם נכבדים - עוד לא !!! אתם עדיין קטנים ולא מבינים כלום. אתם אפילו לא יודעים שאתם לא מבינים כלום - אז כן יש לכם אינטרנט מהיר ומכוניות חשמליות ומיקרוגלים אבל תכלס .. אני אדון טבע הבעל בית האמיתי. תקראו לזה טבע , תקראו לזה אלוהים - כל אחד באמונתו יחיה - אנחנו עדיין קטנטנים וטיפשים וההתרסקות נתנה לנו פרופורציות למקומנו ביקום.

חשבתי איזה שיר לשים לכבוד המאורע ופתאם מצאתי כל כך הרבה שירי חלל וירח אבל בסוף הקלישאה ניצחה ולא יכולתי שלא לצרף את שיר המסע בחלל האולטימטיבי.