סתם לצאת, להסתובב בקניון. זה היה פשוט נורא. נורא. הכל עלה. מלא מחשבות. דיכאון נוראי. ואז רבתי עם הקופאית בסופר פארם. אין לי עם מי לצאת

יש איזה כלב האסקי סיברי של השכן שתמיד נכנס אלינו הביתה. אז ישר כשחזרתי הוא הגיע. וכאילו הפכתי לאדם אחר לגמרי. כל כך אוהבת אותו. הוא מרגיש שאני עוצבה ושם עליי את היד :( עד שאמא באה והעיפה אותו

מקווה שתיקחי על עצמך מסגרת כלשהי... בלי זה כולנו אבודים.... זה נכון שעובדות סוציאליות לא תמיד שיא המקצועיות.... אבל זה לא אומר שצריך לוותר לגמרי על עזרתן.... את זכאית לסל שיקום.... מקווה שתשתמשי בזכאות זו...