אהובה שלי. כל כך קשה לקרוא. לא מתיימרת להבין מה זה לאבד ילד. אני רוצה שתדעי שליבי איתך באמת ושאני כאן בשבילך לכל דבר שאת צריכה באמת. רק תגידי, כאן או בפרטי. אשמח לתת לך את המספר שלי ואת מוזמנת לדבר איתי בכל שעה. לא התנסיתי בכאב שכזה ואין לי הרבה מה לומר אבל אשמח להקשיב. כמו כן אני מאוד ממליצה לך לפנות לער"ן בצ'אט או אם הוא סגור במספר 1201. תמיד יהיה שם מי שיקשיב יתמוך וייעץ. אחד הדברים שאני מרגישה צורך לומר הוא שמן הסתם במקרים כמו זה, של לידה שקטה, אני מניחה שבאמת יש שקט סביב הרבה פעמים.. גם ממי שסביב.. אנשים מתהלכים על ביצים כי לא רוצים לפגוע או אומרים דברים כדי לעזור שרק מראים לך כמה הם לא מבינים, וזה רק מעצים את תחושת הבדידות. בכל זאת אני מפצירה בך שתמצאי אחד או כמה אנשים קרובים לשתף אותם במה שאת מרגישה. אם זה בעלך או אמא או חברה טובה. הכרחי שיהיה מי שיתמוך בך. אני יודעת שזה קשה להיות במקום הנצרך, מכירה את זה מקרוב, אבל את ממש לא צריכה להיות האישה ה"מושלמת" עכשיו. את צריכה את הכוחות שלך כדי להחלים. אולי חלק מההחלמה הוא חזרה הדרגתית לעבודה, אבל בהדרגה וככלי להחלמה, ולא כהכרח. תני לעצמך מקום לעבד, מקום להתאבל ולחוות, ואולי הדבר החשוב ביותר- לכי לטיפול. זאת לא חוויה של מה בכך וקשה להתמודד עם זה לבד. טיפול הוא לא תרופת קסם אבל הוא ייתן לך כלים איך כן להמשיך ולהתמודד, לחיות לצד הכאב ולא בתוכו. ואם את כבר הולכת לטיפול- בבקשה תמשיכי ותתמידי. אני יודעת שזה מתסכל, ושלא רואים תוצאות מידיות, אבל ככה זה בטיפול. הוא לוקח זמן.
בבקשה אל תוותרי לעצמך על עצמך. אני מניחה שקשה לך להירדם, בואי עכשיו תחשבי מה יכול לעשות לך טוב.. שתיה חמה וספר? מוזיקה? סרט? לצאת להליכה? ואולי כן תצליחי לנסות לנשום קצת; לדחות את המחשבות למחר בבוקר ופשוט לישון? אם אחת האופציות שפה או אחרת שעולה לך מתאימות לך- מה טוב.. ואם לא, תתקשרי לער"ן. או דברי עם בעלך. גם אם לא הכי מתחשק לך כרגע. אל תישארי עם המחשבות האלה לבד. אוהבת אותך ובטוחה שיש לך את הכוחות להתמודד. את נשמעת אישה חזקה ואכפתית למשפחה שלך עם נחישות ויכולות התמודדות בלתי רגילות.

ואגב, הרגשות האלה נורמליים וטבעיים לחלוטין. אבל לסיים את החיים שלך זה לא הפיתרון. אני מבינה שיש בך רצון לשלווה מהכאב והרגשות הסוערים, אבל אחרי שתמותי לא תרגישי שלווה כי לא תהיי כאן כדי להרגיש. אני רוצה לומר לך שאחרי התקופה הנוכחית של השבר והקושי, גם אם היא תהה ארוכה ומורכבת, אני בטוחה שצפויים לך עוד חיים שלמים של אהבה, שמחה ומשמעות. את צריכה לצלוח את המשבר הזה ולתת לפצע להגליד. נכון שזה תהליך כואב, ומן הסתם תישאר צלקת, אבל גם עם צלקת גדולה אפשר לתפקד בצורה הכי טובה שיש. שיהיה לילה טוב♡

שלום לך יוד אוס יקרה קודם כל אני מאד מודה על הבחירה שלך לשתף אותנו פה בחוויה הקשה שעברת. לידה שקטה היא חוויה מאד קשה וטראומטית,וכל מה שאת מרגישה כרגע זה מאד אפייני לנשים שעברו חוויה בזאת. כתבה לך ZIPO דברים מאד נכונים, כך שלא אחזור עליהם אבל אני מסכימה איתם לחלוטין. הכרתי כמה נשים שעברו לידה שקטה ואני יודעת כמה זה קשה. היום כשעברו רק ארבעה חדשים הכאב עדיין עצמתי ולא מרפה והמחשבות שאת מעלה הן מוכרות ונורמליות , את כרגע בסוג של אבל על האבדן. אבל בוודאי שלמות זה לא פתרון, את כבר אמא ואין שום סיבה שלא תלדי ילד או ילדים נוספים, ותמשיכי באימהות ותהיי מאושרת איתם. תמיד תזכרי את הלידה השקטה שהיתה. אבל עם הזמן (ובהחלט את יכולה להיעזר גם בטיפול) תעשי את תדעי לשים את החוויה הקשה במקום בו היא לא תפריע לך , הילדים האחרים והמשפחה ימלאו אותך כך שהחוויה הקשה תתמזער. כרגע אולי קשה לך לקבל את זה ולהאמין שכך יקרה, אבל זה קורה, תרשי לעצמך לקבל סיוע- תשתפי, תדברי ותפנקי את עצמך בדברים שאת אוהבת. אני בטוחה שעם הזמן תתחזקי ותרגישי טוב יותר. תודה על השיתוף, את בהחלט מוזמנת לכתוב פה ולהיות איתנו, בוודאי שנהיה איתך. רינה

יוד יקרה - באמת שאין לי מה להוסיף ואני בתור גבר האחרון שיכול לתת עיצה אמיתית ובכל זאת פשוט קבלי חיבוק מכל הלב כי דברייך נוגעים ללב.
הכי חשוב לא להציף עצמך מבפנים - שתפי שתפי ועוד פעם שתפי. פה בצ'אט, בטלפון עם חברות הורים בן זוג כל מ שיכול לגרום לך להוציא החוצה.

ניסיתי קצת לשתף את ההורים אבל קשה להם עם זה, הם אומרים לי לומר תודה שיש לי ילדים.. אני יכולה לומר תודה שאני לא קטועת רגליים, אבל זה לא משפר את התחושה. ניסיתי לשתף חברות, לא לבכות להן, רק לספר, אבל ראיתי שזה מעיק עליהן והפסקתי.. בעלי טוען שאני מעצימה את התופעה, שלא קרה כלום, אבל אני מרגישה נורא. הפסקתי לשתף גם אותו. תודה רבה על הקשב כאן

את לא מעצימה את התופעה כי היא אמיתית. סליחה שאני מתערב אבל מכיוון שבעלך הוא גם כן גבר, כמוני, וגברים כידוע מוגבלים הם במידה, אז פשוט אין לו מושג אמיתי איך את באמת מרגישה. אני מאמין לך - הכי מאמין לך בעולם ודווקא הניגוד בין מה שכולם מצפים ממך , לשמוח, להיות מאושרת לבין הרגשת הדיכאון שהוא שלך , רק שלך ולאף אחד אין זכות לאמר לך שהוא לא אמיתי. דווקא הניגוד הזה גורם לצער עמוק. אני יכול לנסות לאמר לך בזהירות שהמזור לכאב הוא הזמן. נהר הזמן בסוף עושה את שלו - אבל היי אני גבר ואין לי זכות בכלל. בואי לדבר איתנו גם בצ'אט ובינתיים חיבוק :heart: