זה עצוב מאוד וכואב. קשה לי להגיד לך לא לקחת ללב כי זה נורא עצוב ונוגע בלב של כולנו. אז מותר לנו לכאוב את זה. אבל לעיניין איך זה לא יקרא לנו, אז באמת שאין ביטוח לאף אחד. אבל זה בדיוק ההבדל בין פחד לחרדה. פחד הוא מפני דבר בהווה. חרדה היא רק בדימיון. לדעתי תנסי כשהמחשבות האלו צפות לך פשוט להעסיק את עצמך ולא לתת לך לשקוע בתוך זה. לילה טוב!

זה בהחלט עצוב וכואב מאוד ומן הסתם נגע בליבם של כולנו.
מה שאני אומר לעצמי כדי לענות על התשובה איך זה לא יקרה לנו היא במחשבה שעל כל מיכל סלה המסכנה ישנן אלפי ועשרות אלפי נשים שקמות כל יום בבוקר, מביאות את הילדים לגן, עובדות, חוזרות הבייתה, מנשקות את הילדים, מנשקות את בן הזוג והכל בסדר
על זה לא מספרים לנו בעיתון כי אנו חווים את זה כל הזמן וזה לכאורה לא מעניין.
אבל זה הכי מעניין