אהלן unicorn. שם ממש יפה, גם יפה כמו חד-קרן כזאת? מותר לך לוותר. אני כותב את זה באומץ. האנשים מסביבך אומרים שאסור לך לוותר, פשוט כי הם לא מבינים בחינוך. את לא שייכת לאף אחד, את נשמה עצמאית, ויש לך זכות בחירה מוחלטת אם לחיות או למות, ובדיוק בגלל זה יש לך את הזכות לבחור בחיים.

כתבת דברים מרגשים. בודאי לא קל לך להתמודד עם תחושות כאלה. המנהרה חשוכה וארוכה וקשה לראות את האור של פתח היציאה. לפעמים מספיק קשר אנושי אחד חם וקרוב כדי להרגיש יותר טוב. זה יכול להיות חבר משפחה או ידיד, או מטפל. אנחנו כאן בער"ן בשבילך בפורום, בצ'אט או בטלפון בכל זמן שתירצי.:heart:

קשה להרגיש הרגשה של חוסר מוצא, אך האפשרות לשינוי קיימת בעתיד. סיפרת שעולות בך מחשבות של התאבדות, אך אינך מתכוונת לעשות זאת. זו החלטה חכמה. מי שמתאבד אינו הורג רק את עצמו של היום, אלא גם את מי שיכול היה להיות עוד חצי שנה, עוד שנה או עוד עשר שנים מהיום. כל אדם עובר שינויים רבים במהלך חייו.

עממ.. אשמה? על מה בדיוק? קראתי פעמיים.. אולי פספסתי משהו אבל לא מבין על מה את אמורה להרגיש אשמה. לפעמים קצת אנוכיות לא תזיק. כאילו אנחנו לא מספיק סובלים אז אנחנו צריכים גם להרגיש אשמה אם אנחנו לא מספקים את האנשים סביבנו ו"משחקים אותה נורמליים" שהם ירגישו בנוח? לדעתי אסור לוותר מסיבה אחת. כי 99% לבסוף יפלו על הטיפול המנצח ויצליחו לקום ולבנות לעצמם חיים טובים או לפחות נסבלים. חלק אחרי חודשים ספורים וחלק כעבור כמה שנים "טובות"... לכן תמיד צריך לדחוף ולעודד ולנסות להרים את הבנאדם שקשה לו בשביל שלא יוותר. אני מזדהה עם חלק ממה שרשמת. הריקנות אוכלת מבפנים, אי שקט כמו שעון מעורר שלא נכבה, אין טיפת רגש כלפי כלום, אין כוח לשום דבר כי שום דבר לא מספק אז למה בכלל לעשות משהו וההבנה שבעצם אם שום דבר לא נותן הרגשה חיובית אז אולי זה פשוט לא קיים? מבחינה רגשית אני בקו ישר לחלוטין כבר שנתיים בערך. לא אכפת לי משום דבר. שום דבר לא מעלה בי רגש כלשהו אז שום דבר לא משנה ואם זה לא משנה אז זה לא רלוונטי עבורי אז בעצם למה שיהיה אכפת לי? אם את באמת במצב הזה (מקווה שאני לגמרי טועה) אז אני מבין את השאלה. כי שום דבר לא עושה לך טוב אז למה באמת להישאר בסבל הזה? ותאכלס..? אין לי מושג. אישית אני לחלוטין לחלוטין לא מאמין שיש לי עתיד כלשהו. הסיבה היחידה שאני חי היום זה בגלל שיש לי אפס מחויבות. שום דבר שיגרום לי לאי נעימות או לחץ שיחמיר את המצב ולכן אין לי שום לחץ להתאבד כי "היה לי יום רע היום, אני מתאבד!" אז בעצם הדבר היחיד שגורם לי לסבל זה נטו התסכול מכך שאני חי. לאט לאט זה יחמיר עד שאחליט לקחת שיטה כואבת ולא נעימה... כמובן, אם מישהו בדיוק כמוני היה מדבר איתי הייתי עושה הכול שילך לטיפולים ושלא יוותר. וגם אני מתכנן לעשות בקרוב טיפול ECT אבל אני לא מאמין שזה יעבוד ואני עושה את זה בעיקר בתקווה לקבל תופעות לוואי שיעסיקו אותי וישרפו קצת זמן.... קיצור.. אני מקווה שסתם חפרתי לשווא ושאת לא מתחברת למה שכתבתי. ואם את גם מרגישה ככה אז אולי לפחות במצב יותר טוב וזה ייתן לך מוטיבציה לנסות טיפול חדש.. כי מי יודע? אולי זה הטיפול שיתפוס.

אני מסכים עם nati ועם התורנים של ער"ן ועוד כמה אנשים כאן, ששווה להחזיק מעמד, כי שינויים יכולים להתהוות ברגע. המציאות מביאה אלינו מצבים חשוכים שהתחושה בהם יכולה להיות כל כך נוראית, עד שנדמה לנו כאילו הכל אבוד לעולם. וזה לא נכון. כמעט תמיד דברים משתנים לאנשים שמוכנים להחזיק עוד רגע, ועוד רגע. דוגמה: הייתי באומן בראש השנה האחרון, ופגשתי איש חרדי, והוא סיפר לי שהוא היה נשוי בסבובות גיל 20, ואשתו ביקשה גירושין כי הוא איחר לקום מהמיטה, הוא לא היה מספיק 'גבר' בשבילה. והם התגרשו, והילדה נשארה אצלה. והוא שהה כך 30 שנה (!) לא נשוי, ובגיל 50, כשהוא היה בדרך לבחור חליפת חתן לחבר (הוא עשה משהו לחתונולת כפרויקט אישי של חסד), המוכרת שם אהבה את הצורה היפה שבה הוא התנהג, והציעה להכיר לו מישהי (לא מישהי ספציפית, בכללי). והיא נעזרה בחברה בעלת תשובה שרצתה גבר עם אופי רך, בדיוק כמו שלו. והם התחתנו, ואם הייתי רואה אותו מרחוק הייתי רואה חרדי רגיל, מהסוג שהיום אני מקנא בהם. והאישה הזאת לא תוכל להביא ילדים, וזה כואב. אבל הוא הגיע למנוחה שלו בגיל 52. וכשאני חושב על זה, זו תקווה.

Nati אני מזדהה עם חלק ממה שכתבת.. ויודעת כמה זה בלתי נסבל להתמודד אפילו עם הריק או החיים עצמם גם בלי טריגר ספציפי או יום נוראי. אני מקווה שהטיפול יעזור לך באמת ולא רק יגרום לך לתופעות לוואי! אבל אני חושבת שאם הייתה לי אפס מחויבות אולי כבר הייתי מתאבדת כי בשבילי דווקא העבודה הופכת את העולם לנסבל. היא לא ממלאת את הריק או נותנת לי משמעות אבל זה כמו הפסקה. הזמן עובר שם מהר ואני יוצאת מחוץ לראש שלי. בסך הכל, למרות שכל פעם שאני חוזרת הביתה נראה לי שעשיתי משהו לא בסדר או לא טוב מספיק ואני לא מצליחה להניח לזה, אני אוהבת את העבודה. לא מיציתי את כל אפשרויות הטיפול, אני חושבת שגם לא את רובן וזאת עוד סיבה שבגללה אני עדין פה. אבל אין לי הרבה תקווה לגבי זה. גם אין לי ממש רצון לחיים טובים או נסבלים יותר כי אני לא מצליחה לדמיין איך זה ירגיש, כל העולם שלי זה מה שאני מרגישה עכשיו. תודה לכם דינה ו Be and Be על מה שכתבתם אבל האמת היא שאני לא מצליחה לראות את העתיד כל כך אז לא כל כך אכפת לי מהאני של העתיד.. אני חושבת שאם היו אומרים לי שאני אוכל להתאבד עכשיו או לעולם לא, לא הייתי בוחרת בתקווה להרגיש אחרת, הייתי מסיימת הכל עכשיו כי אני לא יכולה להתמודד עם לחיות ככה לתמיד. אבל זה לא המצב, להתאבד תמיד אפשר אחר כך. בינתיים יש כל מיני דברים קטנים או תקוות קטנות מטופשות ולא סבירות שבגללם אני נשארת. אבל לפעמים כשאני לא בעבודה אני לא יודעת מה לעשות. אני עוברת חמש דקות אחרי חמש דקות ומרגישה הקלה כשעבר עוד יום.

unicorn החמודה והמקסימה. מבין לליבך. אולי את מוכנה לספר על סדר היום שלך. האם את עובדת והאם גרה לבד או לא? זה רלוונטי כי אם למשל אין לך עבודה או לימודים אז הרבה יותר קל להגרר למחשבות אובדניות.....