אני לא מבין.. את מנסה להעניש את עצמך על משהו או מחפשת דרכים להשגת כאב? למה את חוזרת לשם? ושימי לב כמה במה את נותנת לאידיוטים האלה. את בבירור אומרת שאין להם מושג וחצי על המצב שלך והם בכל זאת כותבים שטויות ואת *בכל זאת* לוקחת אותם ברצינות! זה נורא קל לתת במה לקקות האלה אבל אני פה עם שלט ניאון זוהר ומהבהב שאומר "עצרי!". תסתכלי על השלט.. תשבי לרגע ותנשמי.. תדמייני. רקע שחור, באמצע במה לבנה מוגבהת, הזבל הזה יושב באמצע הבמה מול מחשב ופשוט תנמיכי את הבמה לאט לאט ואז תורידי אותה מתחת לאדמה ותסתמי את החור. תני במה לדברים חשובים ומעניינים. לא לדברים שטותיים שלא רלוונטים לכלום. לעזאזל אנשים פה תומכים אחד בשני בעיניים סגורות. לא מגיע לזה במה? נמאסטה

מחשבות שליליות תמיד יהיו. השאלה היא האם הן תופסות את הבמה או יושבות מאחורי הקלעים ומחכות לרגע שהבמה תהיה ריקה בשביל להתפרץ אליה. אפילו כאשר מדברים עליהן בפתיחות הן לא באמת על הבמה אלא יותר כמו שתציצי מאחורי הקלעים ומסבירה לקהל איך הן נראות. אני למשל מעסיק את המוח תאכלס 24/7 (בעיקר דרך צפייה בסרטים, סדרות.. אין חשק לעשות דברים) וככה תופס מקום בבמה ואין למחשבות מקום לעלות. כמובן שהן בכל זאת מצליחות להתפרץ מידי פעם אבל פ'סדר.. החיים רחוקים מלהיות מושלמים. אם בכלל יש לך חשק לצאת וללכת לבריכה אני חייב לחשוב שזה משנה לך משהו. שאת לפחות טיפה "מרוויחה" משהו בעניין ומכאן שזה מעסיק אותך ואז את לא בדיוק חושבת "החיים קשים" בכל צעד. אולי את פשוט מתמקדת רק בשלילי? הרי שלילי זה מעלה רגש, רגש נצרב בזיכרון ולכן בקלות אפשר להתחיל לאסוף ולמספר את הזיכרונות ולומר 'זה כל מה שיש'. אבל מה עם החלקים המשעממים שפשוט.. עוברים. החלקים שלא היית מאושרת אבל גם לא סבלת. ללא רגש.. ללא זיכרון. אנחנו צריכים לנסות להתמקד בכלום ולא במיץ של הזבל. אם לא אכפת לך.. מה המצב שלך? איך את מרגישה? כשעולות מחשבות.. על מה הן? מה קשה לך?