שאלה טובה, סטטיסטית אחד לכל מאה אנשים הוא פסיכופת. מה שאומר שהוא למעשה חי ללא רגש אמיתי. אבל איכשהו דווקא הם לא נוטים לאבד את עצמם לדעת.

אני למשל לא מרגיש כבר המון זמן ובמצב שטוח כבר שנים ומכאן החוסר משמעות לחיים. אם אין סיפוק משום דבר אז אין סיבה לעשות שום דבר ואם לא עושים שום דבר אז.. מה אני עושה פה? אה כן.. שום דבר :)

אענה בקצרה: ל ״ומכאן החוסר משמעות לחיים.״ - לתפיסתי רגש הוא לא משמעות החיים, לא יודיע מה משמעות החיים, אבל יש חשיבות לפרשנות שניתנת לרגש והיכולת לעבד רגשות. לגבי התחושה שאין משמעות, רגש הוא לא דבר אישי, וכולם נעים על ספקטרום בין חוסר משמעות לניסיון (שבאופן סובייקטיבי תמיד יראה פחות מוצלח ואפילו כושל) לממש משמעות, למעשה המאבק הוא בין להכיר בערך עצמי של מה שיש לי (עד כמה שניתן), לבין היכולת להכיל רגשות תחושות והבעות מורכבות יותר.

נתי, אין דבר כזה שום דבר, אלה פרשנויות חברתיות. את המשמעות אף אחד לא יודע, לכן אנשים ממציאים לעצמם משמעויות לחייהם. אבל ברגע שאתה קם בבוקר ופותח את החלון ומביט החוצה, כבר נתת משמעות לחייך, זה שהחלק הארי בחברה לא השכיל להבין את זה, זה בגלל שהחברה נבערת מדעת על פי רוב ומנסה בכל הכח לברוח מחוסר האונים של עצמה. יש אולי להפריד בין משמעות לבין טעם, בהעדר משמעות אנו מחפשים טעם, משהו שימלא את חיינו בתחושת שייכות ורצון לחיות, רגשות בהחלט מעניקם טעם. ברגע שאתה כותב שאינך מרגיש כבר זמן רב ניכר מכתיבתך שזה מפריע לך, שאכפת לך מזה, וזה כבר סוג של רגש. להבדיל מאדם נטול רגשות כלל שזה אפילו לא מזיז לו ( פסיכופת למשל) או אז הוא מוצא טעם בשליטה באחרים, ניצול, כוחנות ורישעות חסרת גבולות. אתה לא שם כמדומני. הרעיון שאני ממנסה להעביר כאן הוא שגם אם אתה יושב כל היום בבית , מביט בקיר או דרך החלון, יש בכך משמעות, והיא לעיתים משמעותית הרבה יותר מאיזה רובוט מייינסטרימי שכל חייו רודף אחרי הזנב של עצמו ומשכנע את עצמו שהוא בעל משמעות, ובסוף מת כמו אהבל. תתעודד ותעשה לעצמך טובה גדולה, אל תקשיב לאף אחד.

אני לא חושב שאני מושפע ממה שהחברה "אומרת" לנו מה נכון ושאם אצלך זה לא ככה אז אתה חולה או חסר משמעות. לא אכפת לי מאחרים. תאכלס לא אכפת לי כבר מהרבה דברים... אצלי אישית.. אם אני עושה משהו ואני לא מקבל תמורה כלשהי בעשייה אז אין משמעות. אם אני הולך לצניחה חופשית ומיד כשנוחת ההנאה ואפילו קצת מהזיכרון עצמו של הפעילות נמחק אז בשביל מה לעשות את זה? מה אני אמור לעשות בחיים האלה? שום דבר שאעשה לא יספק אותי. מה שכן יספק אותי קצת יימחק מיד לאחר מכן. אני לא אתחבר לאף אחד כי אני פשוט לא רואה בזה עניין כי הרי גם זה לא יספק אותי. אז מה? אין מטרה. אין משמעות.. כן.. אני לא רובוט שלא מרגיש כלום. אני כן מרגיש אכזבה, תסכול וכעס. אני יכול גם לצחוק מבדיחה. אבל שוב.. אף רגש לא נשאר ולבסוף הכול נעלם עד שזה צף חזרה. שום דבר לא רלוונטי אז אין סיבה להיתפס על משהו. ואם מדברים על מה שהחברה גורמת ואיך ש"הרוב קובע" אז גם בעניין החיים... מי אמר שכולם רוצים לחיות? בגלל שהרוב רוצים לחיות זה לא אומר שזה כך אצל כולם. ואני מדבר על אנשים בריאים. למה אדם בריא והגיוני שלא רוצה לחיות ומביא סיבות הגיוניות וברורות מיד נחשב כחולה נפש? למה להכריח לסבול? לדחוף כדורים שלא עוזרים, להערים טיפולים לא קשורים בעלות כוללת של עשרות אלפי שקלים.. לא חבל?

Nati, אתה טוען מה הטעם אם הכל זמני, כל שכן אין תמורה. ואם הייתה תמורה והיה סיפוק, אז רגרסיה הדונית פוחתת תעלים אותו לאורך זמן. אתה צודק, התפיסה שלך הגיונית ושלמה. אבל בפנים יש לי תחושה שזה ״לא הדרך הנכונה״ אנחנו מנסים לכתוב כאן מחוץ לתפיסה של דת או גישה פסיכולוגית מסוימת ולכן לוגית נגיע תמיד לקרקע המציאות והיא ש במיקרו אין תכלית לאדם הבודד, ואלו הטוענים לתכלית במאקרו הם לרוב אנשי דת, פוליטיקה או נוכלים). מעבר לזה ישנה התניה חברתית שמבקשת יחס של כבוד לדיכאון הדכדוך הפחד והטרנספורמציה שלהם לסיפורי הצלחה ומעשיות. התניה חברתית נוספת, שאהבה ואמפתיה נתפסים באופן ציני רומנטי. אני טוען כי היאחזות בחוסר המשמעות בחיים היא אמונה לא רציונלית לא פחות מאמונה בכך שלחיים יש משמעות. אם נסתכל פנימה, נגלה שהישרדות היא לא הסיבה, יש לכל אחד מאיתנו ערכי רוח לא בהכרח רציונליים של: - ישנה תכלית ליופי מעצם היותו יופי. - שאיפה לטוב ללא קשר לתוצאה או לתמורה היא דבר מתגמל רוחנית - לכל אדם יש ערך פנימי, שאינו ניתן לכימות ואינו ניתן להשוואה, הערך הייחודי הזה אישי אבל חשוב מעצם היותנו תמיד חלק ממשהו (תושבים באותה עיר, קונים בסופרמרקט...) אז נכון שכל חוויה ורגש הם ברי חלוף, אבל בסוף כשאתה עצוב אתה שומע מוזיקה או רואה סרט ומזין את הרוח כי לכל אחד מאיתנו ישנם ערכים של הרוח שהם השאיפה לחיים.

תראה נתי זה חתיכת נושא וקשה להקיף אותו בפורום שכזה. אני מבין שאתה מאוכזב מהחיים, אכזבה זו גם פונקציה של ציפיות,גם לי כבר נאמר שישי לי ציפיות גבוהות מידי מהחיים. אמממ קודם כל אדם שאומר שהוא לא רוצה לחיות לא בהכרח מקוטלג כחולה נפש, למחלת נפש יש קריטריונים די ברורים ברמה מדעית, נאמר כך. אף אחד גם לא מכריח, רופאים נותנים כדורים כי זה מה שהרפואה יודעת לעשות, יש גם טיפולים כאלה ואחרים שמיועדים לאנשים שרוצים לנסות ולשפר את מצבם ותחושותיהם. יש לא מעט אנשים שיצר השרדות בסיסי מחזיק אותם, בל נשכח שיצר השרדות קיים אצל כל בעל חיים, ואצל האדם בכלל זה. אני רוצה להאמין שאתה כן מחפש מזור לקשייך ושיש אנשים שאתה יקר להם. אבל להכריח אף אחד לא יכול להכריח. בנוגע להשפעה חברתית,היות ואנו יצור חברתי שחי למעשה בעדר, אין דבר כזה שאין השפעה חברתית, אף אחד אינו חי בוואקום אמיתי. תמיד ישנה הפשעה ואפילו תת הכרתית וגם קולקטיבית.

ברור? מאיפה זה ככ ברור? זה לא שאין להם רגשות, האפקט הרגשי אצלהם מאוד מאוד שטוח. זה בתכלס לחיות מבלי להרגיש שום דבר, כן. בגלל זה חלקם מצליחים מאוד.

פסיכופטים למעשה חווים רגשות באופן שיטחי וקשה להם לחוות- או יותר נכון הם לא יכולים לחוות את כל קשת הרגשות. (כמו רגשות אשם, אהבה וכולי.) אפשר לומר שפסיכופטים חכמים מידי יכולים גם ל"זייף" רגשות.

הם יכולים רק לזייף רגשות היות והם נעדרי אמפתיה. הם יזייפו רגש אם זה יכול להועיל להם. למעשה למעט תועלת אישית אין בעולמם שום דבר. בעולמו של פסיכופת האנוושות נחלקת לשני סוגים של אנשים, מכשירים ואויבים.