אתה יודע ג'ק ידידי , בזכותך התחלתי לקרוא על אותו משורר פורטוגלי מופלא ולמדתי שגם הוא וגם גנדי ( מוהנדס מהטמה כמובן ) בילו חלק מחייהם בדרבן דרום אפריקה. יש שם משהו באויר המלוח של האוקינוס ההודי ובאווירת האפרטהייד ששררה אז שעשתה משהו טוב לנפש האדם. מה שגם איכשהו מזכיר לי שאצל הקמבודים היום הכי חשוב בחייו של אדם הוא יום מותו - למה זה מזכיר לי ? לא יודע אבל זה מזכיר לי.

ועכשיו נזכרתי למה נזכרתי במוות. שוטטתי בין שיריו של המשורר ומצאתי את זה אֲנִי אָסִיר נִמְלָט. מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי, וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּ

כן, יש 'פחד מוות' מהמוות. בתרבות המערב. אני באופן אישי תמיד פחדתי דוקא מהחיים לא מן המוות. הוא דוקא מנחם אותי. חוסר וודאות? בהחלט! ומה הם החיים? גם כן. המשוררת זלדה, שהתעסקה וכתבה הרבה על המוות, היתה מכנה את המוות: "אחיך הגדול". הווא הפך להיות סוג של מקור השראה, המוות כמקום של האמת הצלולה ביותר. "...הלא אני אחיך השקט והגדול."