היי! אני באתי לפורום הזה בגלל בדיוק אותה הבעיה. גם לי לא היה עם מי לדבר וגם לי היה ועדיין יש עומס נוראי של לימודים. דבר ראשון טוב שאת מודעת לזה, חשוב מאוד להיכנס לפרופורציות, אף אחד לא "ישכח" אותך, יש אנשים שבאמת אכפת להם ממך, גם אם את לא מרגישה ככה, למשל ההורים שלך מנסים להוציא אותך לטיולים בשביל לתת לך הרגשה טובה, תכלס גם אבא שלי נגד פסיכולוגים ופסיכיאטרים ככה שאפילו אין לי מה לנסות לדבר איתו על זה. אל תנסי שמישהו שמכיר אותך מבין אותך, לי מעולם זה לא קרה, פה אבל מלא יכולים להכיר את התחושות שלך ולהבין אותך. אני מציע לך לנהל את הזמן שלך נכון ולעשות דברים שאת אוהבת, בין אם זה לראות סידרה או להכין אוכל או אפילו להתנסות בדבר חדש שמעניין אותך. אני בטוח שהתקופה הקשה הזו תיגמר והכל יהיה בסדר, את תתגברי

היי אלסקה, שם מצוין, בדיוק המקום שהייתי רוצה להיות בו כרגע כי ארץ הפלא שלנו לא מפרגנת במזג אוויר הגיוני ונוח. ניכר שהתחושות שאת חווה וטועמת הן לא חד-פעמיות, להפך, מתמשכות... כאילו הן נמצאות ולא הולכות, לא משנה מה את עושה, זה לא הולך. אני אתחיל דווקא בחברים- אני יכולה לספר לך שזה באמת אחד הקשיים הכי גדולים שלי, שאני עברתי ועוברת דברים ואין לי באמת עם מי לדבר, אבל האמת? למדתי שזה בסדר, אחרי הכל, אנחנו שתינו נערות ולכל אחד יש את ה"צרות" שלו וזה בדיוק הגיל שאנחנו עסוקים בעיקר בעצמנו כך שאת עצמך אתה בקושי מכיל אז לנסות להכיל אחרים זה בכלל... אני לא אומרת שזה לא אפשרי, זה אפשרי ועוד איך, זה פשוט לא נפוץ. לפעמים דווקא חברים זה המקום לשתף כי חווים דברים דומים ויש את ההזדהות. לכל חבר יש את ה"תפקיד" שלו, האחד לשיחות, האחת לכיף, האחד לריכולים והאחת שמנצלים בקיץ בגלל שיש לה בריכה. לגבי ההורים- מכירה את הסיפור הזה, בהחלט משונה ומתסכל. עלייך לאזור מלא מלא אנרגיות ואומץ ולשבת איתם ולדבר איתם על מה שאת מרגישה. אני באמת הייתי ממליצה על טיפול מקצועי כי זה משמעותי בצורה בלתי רגילה וזה גם כיף במקום מסוים. את בוגרת לגילך זה ברור לי, הקושי בלמצוא מישהו בקבוצת השווים שלך שאפשר באמת לנהל איתו שיח בעל תוכן קצת פחות שטחי, באמת קשה. את חכמה ואת מודעת לעצמך ואת יודעת מה את רוצה וזה בכלל הישג בגיל הזה כיוון וכדאני הייתי בגילל לפני שנתיים הייתי הדבר הכי אבוד בקוסמוס, ואגלה לך סוד? זה לא השתנה יותר מדי. החזיקי מעמד, דברי עם ההורים, מצאי את מקומך ואת האיזון עם החברים בצורה שלא תכאיב לך ואני בטוחה שתסתדרי. מאחלת לך בהצלחה בהמשך ואני כאן לכל דבר, אם תרצי לפנות בפרטי את יותר ממוזמנת... אארגן כיבוד, מוזיקה ואווירה טובה. שבת שלום

היי אלסקה, תחפשי את הטריגר, כשתמצאי את הטריגר, תחפשי את הסימנים המוקדמים, תכנני אסטרטגיה ואז תביסי את האויב. התוכן שלך מצד אחד מאוד מבולבל, מצב שני גם מאוד ברור. יש לך מספר דברים שאת צריכה להתמודד איתם. 1. הלחץ מהלימודים שגם עם זה צריך להתמודד 2. ההורים שמצד אחד מבינים אותך ומצד שני אין להם כלים לעזור לך ולא רק שאין להורים שלך כלים הם גם חוששים אולי לעשות צעד לכיוון טיפול נפשי. עכשיו איך אפשר לדעת אם תסמיני חרדה ו/או דיכאון מצריכים טיפול או שלא מצריכים? הכול שאלה "עד כמה זה פוגע בך בתפקוד היומיומי" ביקשת עצה בפוסט שלך אז אני יכול לומר לך מה אני הייתי ממליץ לעצמי אם הייתי בגילך: דבר ראשון קחי מחברת. תרשמי על הכריכה במחברת "אסטרטגיות ומיומנויות חדשות" בדף הראשון תרשמי את כל הדברים שקשים לך כמו: לימודים, בית ספר, מורה מסוימת, חברה, הפסקות, מבחנים, שיעורי בית, ועוד... כל נושא קחי ותפרקי לגורמים. תנסי לחפש ולמצוא את הטריגר שגורם לך. זה יכול להיות מאוד טריקי כי אפשר לומר בכלליות "לחץ של מבחנים" אבל גם פה יש טריגרים נוספים, זה יכול להיות חומר לימודי שאת לא חזקה בו או חומר שפשוט גם לא מעניין אותך. או ריבוי מבחנים בזמן קצר משהו שזו עשויה להיות משימה שמאוד קשה לך לבצעה. ברגע שאת יודעת את הטריגרים ומפרקת אותם לגורמים את יכולה לבוא למורה שלך ולשטוח בפניה את הדברים, בין אם זה בצורה המסורתית או לבחון אפשרויות נוספות כיצד אפשר לגשת למורה כך שגם תהיה לה סבלנות, וגם יהיה לה אפשרות להכלה, ובמידה וזה לא עוזר, לבחון אפשרויות לקבל סיוע נוסף מגורמים רלוונטיים שיוכלו לסייע במשימה. זו אסטרטגיה ליציאה ממצבים נפשיים באופן כללי. כשהכול לא ברור ומטושטש קשה מאוד לצאת ממצב מסוים כשיש פירוט אפשר להחיל את האסטרטגיה הרצויה והיציאה מהמצב הזה אפשרית רק בעבודה אישית על זה. אני בניגוד להוריך כן חושב שיש צורך במקור של תמיכה מאיש מקצוע, לא יודע אם פסיכולוג בצורה המסורתית שלה אבל "אימון אישי" או מלווה מסויימת שיכולה לעזור לך לעודד אותך, לחזק אותך, לתת לך פוש, ולהקנות לך כלים ואסטרטגיות חדשות להתמודדות יכולים לעזור לך מאוד. אני לא חושב שאת דרמטית למרות שאינני מכיר אותך אני חושב שכל בנאדם זקוק לאיזשהו עזרה כשנמצא במצב שהוא פשוט ללא כלים ולא יודע איך לעזור לעצמו, וראיה לדבר כתבת פוסט ממצוקה באתר. למה הדבר דומה? שהתפוצץ אצלך בבית צינור בשירותים, ואבא שלך לא יודע איך לפתור את זה, וגם אימא לא. מה אבא יעשה? יקרא לאינסטלטור שיתקן את זה, אותו דבר פה, לא תמיד לך או להוריך יש את הכלים הדרושים לעזור, מה לעשות אנחנו סך הכול בני אדם. ואפשר כן ויש מקום לתת לעזרה מקצועית להיכנס לתמונה. מאחל לך בהצלחה, ואני מאמין שאת תגיעי להישגים גדולים בחייך כל מה שצריך לעשות זה להרים את הראש, לקבל קצת חיזוקים ולתכנן אסטרטגיות מתאימות ולדעת איך לחלוץ אותם.

היי אלסקה, ברוכה הבאה. את יודעת, אני אסתכל על משהו אחר- בחרת בשם מעניין ״אלסקה״ זה מקום מאוד קר, ואין שם אוכלוסייה מרובה. את יודעת אני שמה לב על עצמי, שאנשים מגדירים אותי כ׳סנובית׳ או קרה- בגלל שאני לא יוצרת קשרים חברתיים וגם כשכן אני מאוד סגורה בתוך עצמי ולא משתפת. פרופורציה זה דבר מאוד חשוב בחיים, אני לדוגמה לא הולכת בלי קביים כמעט חצי שנה- אבל הפרופורציה שלי זה שיום יבוא ואני אצליח ללכת לבד! אפילו אצליח לרוץ, שכרגע זה נראה בלתי אפשרי. נכון זה לא קשור לפרופורציה שאת מדבר עלייה אבל, פרופורציה תופסת אותנו בכל מקום ושלב בחיים. ההורים של כולנו צריכים פסיכולוגים, בדיוק כמונו. כל אחד סוחב על הגב שלו את הדפקות שלו והשריטות של ההורים שלו. מבחינתי זה נשמע מאוד לגיטימי שתבקשי שהם ילכו, אבל אולי בכך שאת תלכי במקומם יצליח לשנות קצת את ״המפה״ בבית. התפקיד היחידי שלא צריך להתקבל אליו עם קורות חיים זה הורות, ובגלל זה יש סדנאות וספרים על איך להיות הורים. לצערנו או לטובתנו אנחנו לא יכולים לחנך את ההורים שלנו, ככה שאם הם לא רוצים לטפל בעצם זאת כבר בעיה שלהם. אבל אם את רוצה לטפל בעצמך, כי כמו שאני קוראת פה את מאוד מודעת לדברים שהם ״לא בסדר״... התקפי חרדה יכולים לנבוע מהרבה דברים רגשיים שיושבים עלינו. אולי תנסי לדבר עם היועצת של בית הספר והיא תוכל לעזור לך יותר ולקדם את הדברים, אני יודעת שהיועצת גם יכולה להזמין את ההורים לסוג של ״טיפול״ פסיכולוגי או סוג של גישור בין הילד להורה. תוכלי לדבר איתי בפרטי אם תירצי...:heart:

מבינה אותך על כך שהם בטוחים. בדיוק כמו אבא שלי... בעבר הייתי בטיפול בפסיכולוגי ואחרי כמה שנים הפסקתי. בתקופה האחרונה ביקשתי מהם שיחזירו אותי בגלל המשבר שיש לי עכשיו והוא התנגד, טען שזה שטויות ושזה לא עוזר. כנראה שיש לו זיכרון לטווח הקצר, כי הוא שוכח שלפני כמה שנים הייתי פקעת עצבים לא נורמאלית ועכשיו אני משתדלת להיות ״נורמאלית״. בגלל זה כדאי לשבר עם היועצת:heart:

היי אלסקה, ברוכה הבאה לפורום. אני רואה שהחברים תרמו מעצמם וזה מאוד יפה לראות את התמיכה ההדדית פה בפורום. אני מצטרף להמלצה לפנות ליועצת בית הספר. אולי אפשר להתעניין דרכה לגבי מסגרות תמיכה שהן לא טיפול פסיכולוגי כמו קבוצות תמיכה. כמו כן, ישנה תנועה עצומה כיום של מיינדפולנס ואפשר לחפש ביוטיוב או בגוגל דברים בנושא של חרדה וביטחון עצמי. בכל אופן, את מוזמנת להמשיך לכתוב פה בפורום את כל שעל לבך שבוע טוב :heart: