היי נטיעה, תודה שאת משתפת אותנו במה שאת עוברת ברגעים אלה. אני מניח שכבר יצאת מהמרפאה. תרגישי טוב. איך הייתה הדרך אל המרפאה והדרך חזרה? אולי קצת הרגיע אותך לראות את אור היום ואת האנשים שכל אחד טרוד ועסוק בענייניו? אני לגמרי בדעה שלך שלא צריך להאמין בעזרה של אנשים. לסמוך על אנשים אולי כן, אבל להיות תלוי בהם - עדיף שלא. בסוף היום, אנחנו כל אחד עם עצמו, ולכן הכי חשוב לדעת לסמוך על עצמנו. ברגעים שהתודעה מתמלאת בדברים אפלים וקשים, ולא רואים איך אפשר לצאת מזה, עדיף פשוט לקחת הפסקה מהמחשבות. לתרגל נשימות עמוקות עד יעבור זעם :heart:

היי נטיעה, המצוקה שלך ממש נוגעת לי בלב ואני מאוד רוצה שתדעי שאת לא לבד. תודה ששיתפת אותנו בתחושות שלך ואני מאוד מקווה שאת מרגישה יותר טוב ושלקצת זמן לפחות אולי קיבלת הפסקה מהסבל שנקלעת אליו. אני יודעת שלהתאכזב מאנשים שסמכת עליהם זה קשה נורא, ולפעמים מצלק. תזכרי שיש בנאדם אחד שתמיד יעשה הכל כדי לעזור לך וכל פעולה שהוא עושה מטרתה לגרום לך להרגיש יותר טוב - את. אל תקחי כמובן מאליו את זה שאת תמיד יכולה לסמוך על עצמך כדי להרגיש יותר טוב, לפחות בדברים קטנים. מאחלת הרבה בהצלחה.

מעבר לזה.. אני רוצה לשתף אותכם במסקנה שלי. מעניין מה תחשבו עליה. כשאדם כותב מתוך הרגש. מילים של רגש. זה לא המקום הנכון לפנות אליו במילים של שכל. לרוב זה אפילו מחמיר את המצב הרגשי. ומחמיר את תחושת הריחוק וחוסר המקום בחברה. מחמיר את תחושת הלבד. וההסתרה. לעומת זאת. כשפונים במילים של רגש למילים של רגש. יש הקשבה. מתוך הסבל בעצמו. ויש תחושה של פחות לבד. ויותר מקום לרגש. באשר הוא. ויותר סיכוי להטבה בטווח קצר וארוך. להטבה עמוקה יותר מעצות ופתרונות שהן רק חלק מכלי ההתמודדות. אבל הם לעולם לא ישתוו לעצם הנתינה שבחוויה. שבה יש גם עצות ופתרונות ותאוריות. אבל מתוך חלק מריפוי של חוויה. של תהליך יותר מורכב ממילים מוגדרות. מעניין מה דעתכם. כי אני מרגישה שלמה במסקנה הזאת מאוד. מרגישה שהיא סופסוף. לעומת מה שהכרתי עד עכשיו. מאפשרת לי חולי וריפוי.

עוד משהו ששמתי לב שזה עושה. גם באופן אמיתי מאפשר להפגש עם הסבל. להכיר אותו. להיות בו. ולאפשר לו להיות חלק מהחיים. הוא מקבל מקום אנושי יותר. מובן יותר. מאוזן יותר. פחות מאיים ומפחיד כמו שהשכל יכול להפוך אותו להיות.

נויה יקרה. תודה שאת כל כך נותנת כבוד ויחס לדברים שלי. שאת נותנת להם לשאול אותך את עצמך. אני מסכימה ומזדהה עם מה שאמרת. ובכל זאת.. אני מרגישה שזה לא טוב אם זה רק זה. אני מרגישה שהתגובה הראשונית צריכה להיות לרגש. בלי הבנות שכליות. אפילו שרק יגידו אני פה. את יכולה לשתף אותי בהכל. אפילו שרק יגידו או יותר נכון ישדרו.. שרואים את הכאב. ואכפת. ומתוך זה יוכלו לבוא גם מילים של שכל. שהרבה פעמים צריך. אבל אני מרגישה. שלפחות אצלי. קודם צריך בכלל לפתוח את הדלת לרגש. אז מי שכבר יש לו דלת פתוחה אצלי. אוכל לשמוע ממנו גם שכל. כי בכללי יש לי איתו כבר פתח של רגש. אבל למשל אדם שאני לא מכירה. רואה אותי בסערת רגשות. וישר מתחיל בשכל.. אני לא הייתי רוצה את זה. קודם הייתי רוצה שיפנו אל הרגש שכואב. והשכל יהיה כלי. אבל לא העיקר. כשאני צועקת במילים של רגש.