אני לא רוצה לקנא, אבל אני קנאית נורא. אני מקנאה באקסיות של חבר שלי מלפני מלא זמן. יש לי רגשי נחיתות נוראיים. אם הייתם רואים ומכירים אותי הייתם אומרים לי שאני מטומטמת, כי מה יש לי לקנא בכלל - יש לי כל מה שאני רוצה וצריכה בחיים. אבל גם כשאני משתפת אדם שאני סומכת עליו בתחושות האלה, הוא יכול לומר לי אלף פעם "הן לא מעניינות. הן כבר לא בתמונה. עכשיו את בתמונה" - וזה לא ישנה את תחושותיי. הלכתי לבדוק מי האקסיות שלו. אחת מהן הייתה איתו בתיכון לאיזה שנה ונפרדו, השנייה הייתה איתו שנתיים בזמן התיכון והצבא, ואז שנה לפני שהכרנו הוא יצא למשך חודשיים עם האקסית הראשונה מהתיכון (והוא אומר שהיום הוא מבין שזו הייתה טעות כי "לא חוזרים לאקסים"). אני לא אגיד שהאקסיות שלו הן "דוגמניות", הן אמנם נראות טוב, אבל מה שמפריע לי יותר זו המחשבה שהיו ביניהם יחסים מיניים. אתם בטח אומרים לעצמכם שאני מפגרת כי ברור שהיו ביניהם יחסים מיניים כמו כל זוג "נורמלי".
אבל אני - לא נורמלית. אני פגומה. אני לא מצליחה לקיים יחסים עם חדירה. אני סובלת. אני מטופלת כבר תקופה כדי לשנות את זה. התהליך הוא איטי. זה לוקח המון זמן עד שיש איזשהו שיפור. ורק המחשבה על זה שאותן בנות יכולות פשוט לשכב עם מי שבא להן וזה פשוט "יעבור לידן" מטריפה אותי. כי שאלתי אותו אם פעם קרה שהוא היה עם מישהי וכאב לה. הוא אמר לי שלא. מהשלב הזה נכנסתי לתסכול עמוק שהוביל למצוקה נפשית (שתמיד מלווה אותי באיזשהו אופן). קראתי פה באתר מהם הסימנים למצוקה נפשית. אני עונה כמעט על כולם. אני מתמודדת עם חרדות ודיכאון כבר מספר שנים. בשנים הראשונות הדחקתי את זה כי הייתי צריכה לשמש דמות חזקה וגיבורה. אחרי השחרור התפרקתי פיזית ונפשית וזה היה נורא. ואז התחלתי טיפול אמיתי. הטיפול עוזר, אבל הוא לא פותר לי את בעיית המצוקה הנפשית שאני שרויה בה. אני לא חווה את זה 24/7, אבל כשאני חווה את זה אני לבד. ואני לא מצליחה לראות את מה שכן טוב. ויש הרבה טוב.
זה לא נורמלי שאני מקנאה בבנות שאני אפילו לא מכירה, ושאני רק יודעת שהן שכבו איתו. אבל עדיין - הן *הצליחו* במשהו שאני מתקשה וסובלת בו.
הוא אמר לי שאני משלימה אותו ושאני הכי טובה בשבילו, ושאני מה שהוא תמיד חלם שיהיה לו או משהו דומה לזה. וזה אכן הדבר הכי מרגש שאפשר לשמוע.
אבל, הוא לא אומר לי שאני 'הכי יפה שהוא היה איתה', כמו שאמר לי האקס שלי, למשל (שגם לו היו בעיות של ביטחון עצמי).
מאז שראיתי מי זו אחת מהאקסיות של חבר שלי, הרגשתי מאוימת מהפחד שאולי יום אחד היא תחזור או שהוא ירצה לחזור אליה (או חושב על זה בזמן שהוא איתי).
או חושב כמה הסקס איתה היה טוב למשל - וכשאני כותבת את זה, אני בוכה. המחשבה ההרסנית הזו פוגעת בנקודה הכי רגישה אצלי).
הוא אמנם לא לוחץ עליי בקטע הזה, הוא תומך ומלווה אותי ועוזר לי וזה לא הדבר שהכי חשוב לו בקשר שלנו, אבל לי זה מפריע. ואני בונה לעצמי תרחישים בראש שאולי הוא באמת כן חושב ככה ולא אומר לי.
אני יודעת שהוא הכי אוהב אותי ומכבד אותי.
זה מגיע למצבים שאני נכנסת ללופ של מחשבות כמה טוב ומספק היה להם ביחד, ולמה בכלל הוא נפרד ממנה אם היא נראית כל כך טוב. ברור שכל אדם סביר יגיד שאם הם לא הסתדרו והקשר לא היה טוב - הם יפרידו כוחות לא משנה איך כל אחד מהם נראה חיצונית. אבל אני מסרבת לקבל את המחשבה הזאת.
כי מבחינתי, אם את דוגמנית יפה ומהממת אז יש לך הכל וכולם רודפים אחרייך ואין סיכוי שמישהו יעזוב אותך.
וזו חשיבה הרסנית ומוטעית, ברור. אבל קשה לי לומר את זה לעצמי. קשה לי לחיות עם חשיבה רציונלית.
ובמידה רבה מה שגרם לכל הסטייט אוף מיינד הזה, אלה הרשתות החברתיות שהרסו לנו את החיים, ממש הרסו אותם.
למשל, ראיתי שהוא עשה לייק לפוסט של האקסית ש"זרקה" אותו חצי שנה לפני שהוא ואני הכרנו (אנחנו ביחד מחודש מאי, והוא עשה לה לייק על פוסט מחודש אוגוסט). מצד אחד לא ברור לי מה יש לו לעשות לה לייק על פוסט. מצד שני זה פוסט יפה. מצד שלישי, שוב, מה יש לך להשאר חבר שלה בפייסבוק ולעשות לה לייק? לא הבנתי.
אני נורא משתדלת לא להעלות את נושא מערכות היחסים הקודמות כדי שהוא לא יראה איך אני ירוקה מקנאה לבנות האלה, שאין להם בכלל שום קשר וגם לא יהיה להן קשר לחיים שלי. אבל לפעמים זה פשוט עולה בשיחה.
גם הוא שואל אותי שאלות, ופעם הוא שאל אותי איך אני מרגישה כשגברים מתחילים איתי בפייסבוק, אם זה מחמיא לי וכו'. ואז הוא אמר שלפעמים זה "יושב" עליו. כלומר, אפשר לראות שגם הוא חושש מזה. למרות שלי ברור שאני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום, כי אני מאושרת איתו.
ברור לי שגם הוא יכול לומר את אותו דבר הפוך - והוא אומר.
אבל קשה לי לחיות עם העובדה שאותן בנות היו פעילות מינית כבר בגיל צעיר, 16-17 (מה שאני לא כי לא היה לי חבר עד גיל 22 בערך מכל מיני סיבות ולא כי לא רציתי). ברור לי שאני לא יכולה לשנות את העבר. אבל אני כל כך מצטערת על זה שלא הייתי פעילה בגילאים האלה ושהיום זה "מתנקם" בי אולי. כי אולי אם זה היה מתחיל מוקדם יותר לא היה כואב לי ולא הייתי נלחצת מהסיטואציה כל כך.
שוב, אני מטופלת. ויש שיפור קל. אבל לא משמעותי. ובכל מקרה - זה מעיק עליי שיש בנות שעושות את זה חופשי ועשו את זה חופשי בעבר. ואיתי הכל חסום, ולא כיף ולא משוחרר, ואני בטוחה שגם אותו זה מבאס. הוא כמובן אומר לי שזה לא קריטי לו בכלל ושהוא תומך בי ויחכה כמה שצריך, אבל אני לא מאמינה לו. אני עמוק בפנים מרגישה שזה מפריע לו ואז אוטומטית נכנסת להשוואות.
ואני פשוט יושבת פה וכותבת את כל זה ובוכה עכשיו. כי כל כך בא לי להתחלף עם הבנות האלה. זה מפגר. כי אני לא מכירה אותן בכלל. אבל באלי להתחלף איתן רק לשם העניין המיני. כי אני פשוט מרגישה 'פגומה' ולא נורמלית. לא 'מממשת' את עצמי כאישה. ולא במובן מחפיץ. אלא במובן של - גם לי בא להנות מזה. גם לי בא להיות נורמלית כבר. וכל פעם שאני שומעת על בנות שלא כואב להן ביחסים אני שוקעת בתוך עצמי, ואם אני לבד אז אני מתחילה לבכות מתסכול וממחשבה שאני לעולם לא אהיה כמוהן.
ואז אוטומטית זה משליך על הדימוי העצמי שלי ועל המחשבות שלי על איך שאני נראית חיצונית.
אני רואה אף גדול, גבות לא יפות ולא סימטריות, שפתיים דקות מדי, ופנים לא חלקות.
אנשים אחרים אולי לא יראו את זה. אני כן.
הוא לא אומר לי שאני הכי יפה. ואני מפרשת את אי האמירה הזו כ-"אוקיי יש יותר יפות ממך ואת לעולם לא תהיי יפה כמו האחרות".
אני חושבת שאני משתגעת.
הלוואי והייתי נולדת מישהי אחרת יפהפייה.
לפעמים אני אומרת אולי יותר טוב לא לחיות וזהו. למרות שלא באלי לסיים את החיים בצורה כל כך טראגית וטפשית.
מצד שני אני לא מסוגלת להתמודד עם ההרס והדימוי הנמוך. לא מסוגלת.
הלוואי והיה אפשר למות ולראות מהצד את התגובות של הסביבה...
תודה למי שקרא עד לפה.