חברה קרובה שוב פעם יצאה עם משפחתה, דיברתי היום עם מתנדבת בער"ן. לא מצליחה למצוא חברת נוספת. אני שונאת שאומרים לי "אין לך חברות בהוסטל?" אז זהו שלא מצאתי חברה להתחבר אליה שם, האחת מתנכלת אליי, שתיים שם חיות בעולמן, אחת נוספת עסוקה בעניינים שלה, זוג בנות הן חברות הכי טובות, נותרה לי השותפה לחדר שאולי חיות ביחד ואנחנו מסתדרות אבל לא מצליחה להיפתח אליה, להכניס אותה לעולמי. לא אפרט את ההתנהגות שלה אבל לא מתחברת לזה.

מזכיר לי כששואלים אותי אם יש לי מישהו וכשאני עונה לא אז גם שואלים את השאלה: "אין בנים בהוסטל?" אם היה מישהו שמוצא חן בעיניי והיה מעוניין בי אז כבר היינו יוצאים. אבל בנוגע לחברות, בדומה לבן זוג חשוב שתהיה כימיה, תחומי עיניין משותפים, תכונות אופי שאת מתחברת אליהן, מישהי שאת יודעת שלא תשפוט אותך, לא תעביר ביקורת או תצחק עלייך אם תשתפי אותה במשהו, וזה לא שהשותפה לא נחמדה, היא מאוד חברותית ואנחנו מתחלקות אחת עם השנייה, פשוט יותר סגורה ושומרת על דברים אישיים כי מרגישה פחות בנוח לשתף אותה. אני גם פחות דברנית ואני רגילה לשקט שלי והעניינים שלי. שנים כבר היה ככה. התרגלתי להיות בחדר לבד מהרגע שהייתי תינוקת. לא הייתי באותו בחדר עם אחי. רוב חיי הייתי בחדר לבד ובלי שום קשר לא מתחברת לכל אחת. בהוסטל הקודם כשהייתי בחדר לבד, אהבתי את השותפות לדירה. אבל גם אותן פחות ראיתי כחברות לנפש. לא הצלחתי לשתף אותן בתחושות שלי, בחיים האישיים שלי, במשיכות שלי לאנשים, וחצי שכן הצלחתי להתחבר פשוט לא הייתה מעוניינת או לא הראתה הדדיות. וכך בעצם נוצר מצב שאני בקשר יציב וטוב עם חברה אחת רק. החיסרון הגדול הוא שיש לה משפחה משלה, יש לה גם חברות משלה, יש לה את העיסוקים שלה, ואני חלילה לא באה בטענות כלפיה אבל מתסכל המצב שיש לי רק חברה אחת בחיי. כל החברות שהיו בהתיכון ניתקו עימי את הקשר. לא זכיתי להיות אפילו בחתונה של אף אחת שהייתי בקשר בתיכון. והייתה מישהי שאהבתי מאוד. לא ענתה להודעות שלי, התרחקה ממני, היא ואמא שלה שגם אהבה אותי. כיום נשואה עם בת. לא יודעת עם בגלל האבחנה של pdd התקשתי לשמור על קשרי חברויות. החברה היחידה שיש לי כרגע היא בעצם היחידה שאני מצליחה להיות פתוחה וגלויה איתה אבל שתינו מסכימות שגם אני צריכה למצוא עוד חברות. אבל זה לא פשוט, קשה למצוא מישהי חברה טובה, ללא שיפוטיות, שתקבל אותך כמו שאת ושמצבה הנפשי דומה לשלך אם כי החברה ללא מגבלה נפשית. למשל כשהשותפה שלי לא מרגישה טוב נפשית בוכה, אין לי איך לעזור לה ולתמוך בה, אין לי את הכלים האלה, לא יודעת מה עושים במצבים שבו שמישהי פתאום לא מרגישה טוב. אם זה בעקבות אירוע או משהו טראגי(לדוג' יום עצוב בגלל פרידה מחבר, מוות של יקר קרוב) אני כן אוכל להיות אוזן קשבת ולתמוך כמו עם חברה שלי לפעמים. הייתי רוצה כמובן יותר להכיל. אבל לא יודעת איך עושים זאת, מה להגיד לשותפה כשהיא בוכה שנמאס מההוסטל, אמא שלה מתייחסת אליה רע, מתגעגעת לאבי בנה, רוצה לגור לבד, כאילו מה אני אמורה להגיד לה? איך לא לשתוק ולא להיות אדישה? איך לתמוך בה? אני יודעת שכשאני במצוקה אני תמיד פונה לצוות, לאנשי מקצוע אם זה משהו שגורם לחרדה וחשש כי אני פחות בדיכאון בלי טריגר. אני בכל אופן יודעת שלא אהיה מטפלת או אשת מקצוע כי אין בי את התכונות לכך ואולי את הכישרונות גם.