יקר, יכול להיות שבשלב זה אשתך לא יכולה להיות דמות תומכת. אולי זה מאיים עליה? אולי קשה לה מן הבחינה שלה? אולי גם לה יש סוג של דיכאון יותר לכיוון הבאסה....? בכול מקרה לא הייתי מציעה לך להתמקד כרגע בחוסר היכולת של אשתך לתמוך בך. במקומך הייתי דואגת לטיפול טוב עבורך - לקבוצת תמיכה/ לפסיכיאטר קשוב. בהמשך, במידה ותהיה פתוחה לכך יכול להיות שאתה צריך להביא אותה למקום שבו נותנים תמיכה לבני משפחה של אנשים שסובלים מדיכאון ו/או לשתף אותה פזית בטיפול. מה דעתך?

אשתך בוודאי אוהבת אותך, כי לכן התחתנתם. ספר ותאר לה בכנות ובבירור מה רע וקשה לך, ובקש את עזרתה ואת תמיכתה. הסבר לה שזה חשוב לך כי אתה אוהב אותה. עשה דברים שמשמחים אותך ושאתה אוהב, כדי להרגיש יותר טוב ולאזן את מצב הרוח. בזמן הפנוי תוכל גם לחשוב על הדברים שאתה עושה ואוהב לעשות, ואז יהיה יותר תוכן חיובי לחייך.

ג'אקו יקר, ספר יותר על עמצבך בחיים: האם יש לך ילדים? בן כמה אתה? אני חושבת שלחיות עם אדם במאניה שלא לוקח טיפול תרופתי זה באמת גיהנום. מניסיוני במצבים כאלו (אלא אם המצב מחייב התערבות של פסיכיאטר מחוזי ואישפוז בכפייה) יש לחכות לגל של הדיכאון - במצב הזה אתה צריך ללוות את אשתך לרופא ולהסביר לו שמדובר במאניה דיפרסיה ושכדאי לתת כדורים מייצבים שיפעלו גם כשמתחיל מצב מאני.

מעבר לכך חשוב מאוד שתהייה מטופל ושתוכל להשיג לך רשת תמיכה וטיפול מבלי קשר לאשתך. אני חושבת שברגע שתפסיק לצפות ממנה לאיזשהיא הבנה או רצון טוב ותיקח את האחריות על עצמך לגמרי עלייך תוכל לעשות צעדים משמעותיים לשיקום.

כמו שאני מבינה כרגע אשתך לא רק שאיננה יכולה להוות גורם תמיכה היא עצמה גורם מצוקה משמעותי ולכן אם אינך יכול כרגע להשפיע עליה אתה צריך ללמוד להתנתק. במה שאינך יכול להשפיע עליו להפסיק להשקיע בו אנרגיה. מה דעתך?