עטף אותי ענן שחור. כבר כמה שעות אני נאבק איתו, אני חש אותו מנקז ממני אופטימיות שטיפחתי לעצמי בימים האחרונים. הוא מנסה לעוור אותי. לשקר עליי. לשכנע אותי שהכל לא יהיה בסדר. וזה מפחיד.
ומצד שני, זאת הזדמנות להתייצב מולו ולהחליט, הכל כן יהיה בסדר. יותר מבסדר, הרבה הרבה יותר מבסדר. יהיה טוב. מאוד טוב. יהיה מצויין. יהיה ממש ממש מדהים! זאת החלטה שלי. אני לא יודע כיצד זה יקרה. אבל אני קובע שזה יקרה. אני לא אעצור. החיצים יכולים לשרוק מעל הראש, אני לא עוצר. אני לא נכנע לפחדים. אם יפגע בי חץ תוך כדי, שיפגע, אבל אני לא אעצור את עצמי. אני מסתכל לאופל בעיניים והוא נעלם. איננו. איזה אופל ואיזה נעליים. הוא נעלם באור הכי קטן. הוא לא יכול עליי. הוא רק מגרה אותי להיות חזק יותר, ולהתענג מהעוצמות החבויות שבתוכי.
הפחד הוא כלי שלי. הוא נשאר עד שאני נזכר שאני חזק. בסוף הוא יבין זאת. ויפסיק להופיע, כי הוא יבין שהנוכחות שלו רק מחזקת אותי. הוא ייעלם לכמה זמן, בתקווה שאהיה שאנן. שאשכח שיש פה אויב בשער. שאעשה משהו טפשי, איזו טעות או שניים, ואז הוא יבוא להזכיר לי אותם.. כהוכחה שאני חלש.. אבל אני יודע, אם הוא עומד מולי, סימן שהוא מפחד ממני. הוא רואה כמה אני יכול להיות גדול. הוא רואה שאני הודף אותו בקצב כזה שהוא לא רגיל אליו. זה מפחיד אותו. הוא מנסה לעצור אותי. הוא מפחד ממני.
אני קצת צריך אותו, את הפחד. אבל הוא שלי. הוא הפחד שלי!! אני לא שלו. איך ייתכן שהוא מודיע לי מראש על כישלון? מי אישר לו לבטא מחשבות כאלו? הוא יכול להזהיר אותי ולומר לי שנדרשת תשומת לב, אבל הוא לא יכול לצפות לי כשלונות. אז למה הוא בכל זאת עושה זאת? אולי הוא מנסה להגן עליי מאכזבות? אולי הוא יודע שכישלון ירסק אותי, ולכן הוא מעדיף שלא אנסה בכלל?
אז מה אני עושה לגבי זה? כדי להחזיר את הפחדים שלי למקומם הטבעי, שיהיו יעילים עבורי ולא עוצרים אותי? אני מניח שעליי לשנות את האופן שבו אני חווה כשלונות. כשלון זה לא התרסקות. כשלון זה לא ייאוש. כשלון זה שיעור שלא נלקח. ברגע שאתה לומד את השיעור אתה יוצא ברווח. אז מקסימום אטעה..? אז אלמד.. מותר לטעות. לא צריך לפחד מטעויות. צריך לפחד שלא ללמוד מהם.
"הצלחה היא לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות" ככה אמר צ'רצ'יל.. הוא עצמו התמודד עם דיכאון והצליח בכל זאת להיות ראש מדינה ולהכניע את הנאצים. אם אפשר להכניע אותם, אני מאמין שאפשר להכניע את הקול המרגיז הזה בראש שלי שתמיד מעדיף לדמיין כישלון מאשר הצלחה. אני מספיק רוצה לחיות. ואני מספיק יודע שיש בי יכולות להתמודד עם משבר בלתי צפוי, הרי עשיתי את זה מצויין עד עכשיו. אז אולי הגיע הזמן פשוט להרפות? לתת לעצמי לא להיות במצב של דריכות תמידית? לא להיות מדי מרוכז.. לא לחשוב כל כך הרבה.. אני יכול להתקדם מתוך מצב נפשי נינוח. אם יתעורר מקרה חירום, אני בטוח שאדע איך להתמודד, הרי אני כבר הרבה זמן חי ב"מצב חירום" אני טוב בזה, מרוב שדברים מרגישים דחופים, פשוט לקפוא במקום ולא לעשות אותם. תחושה מעיקה כזאת כאילו יש רגע מסויים שבו הכל יהפוך לטוב, ובינתיים הכל כאילו בכאוס. הגיע הזמן להיכנס קצת ל"מצב לא חירום". לעשות דברים שאני רוצה מתוך תחושה של מרווח. להבין שכבר עכשיו הכל בסדר. אני לא צריך להשתנות. אני זה טוב. יש לי מקום. יש מקום לגדול. לגדול מתוך רצון, סקרנות, תחושת פוטנציאל, ולא מכך שכבר אין לי מקום להיות קטן. אני בטוח שגם בזה אני יכול להיות טוב.