היי! לא מנסה אפילו להגיד שאני מבין מה אתה עובר,

רק לספר לך שאחד מחבריי הטובים ממש גם איבד יום אחד את כל שערותיו, בהתחלה הוא היה קצת בדיכי, ניסה עם פאה, לא יצא מהבית, ועוד כל מיני נסיונות,

בסוף הוא פשוט החליט שהוא מתעלה על זה, הוריד את הפאה ויצא לחבר'ה עם חיוך ענק, שלא ירד לו מהפנים עד היום.

כיום הוא אחד מהפופולריים ביותר בשכבה, בחור מאושר ומחושל הרבה יותר ממה שהיה קודם, והוא עוד אחד מאלה שעושים את העולם שלנו טוב יותר ומגוון יותר, (וגם עם בנות זה בסדר... תאמין)

מאחל לך שיום אחד יהיה לך גם את הכח לעזור לאחרים עם סיפור ההצלחה שלך, עם מה שהפך אותך לאדם הרבה יותר טוב.

היי,

אני גם לא מתיימרת להבין מה עובר עליך.

רק רוצה לומר שמראה חיצוני זה לא הכל,  אם אתה מסוגל לתפקד ולעשות דברים, זה לא סוג נכות שאתה לא מסוגל לקום פיזית . אני לא מזלזלת ואולי אני לא יודעת את כל הפרטים, אבל אני מאחלת לך שגם בלי שערות בכלל תוכל להנות מדברים בחיים, שתרגיש ששווה לך לחיות 💜

היי יקר,

קראתי את הפוסט כמה וכמה פעמים. מאוד נוגע ללבי מה שכתבת וחשבתי מספר פעמים אם להגיב לך, ולא בגלל שאני לא רוצה. אלא שאני פשוט מתקשה למצוא את המלים הנכונות. המצב שאתה מתמודד איתו נשמע מתסכל מאוד כי הוא יחסית נדיר, אם אני מבין נכון. ואלה שלא מתמודדים איתו, לא יכולים להבין עד הסוף מה עובר על הנפש שלך. אני לא שופט את מה שעשית ואת מה שאתה חושב לעשות. פשוט כואב לי שאתה כל כך סובל בנוסף לסבל הפיזי. אני מקווה שכל עוד אתה איתנו, תמצא משהו שיקל עליך רגשית (אולי קבוצות תמיכה לאנשים שמתמודדים עם מחלות עור כרוניות או מחלות כרוניות בכללי). מקווה שתמצא את הדרך לחיות בשלום 🧡

למזלי יש לי חברים מאוד טובים שתומכים בי(כרגע הם כועסים עליי כששמעו על הניסיון האובדני אחרי שהם השביעו אותי שאם אני אחשוב על זה אצור איתם קשר מיד. עכשיו הם פרנואידים ובודקים מה איתי כל שעה) ואיתי באש ובמים ואוהבים אותי לא משנה איך אני נראה. הם גם מעניקים לי תקווה. הבעיה היא שלמרות זאת אני מתקשה לראות תקווה לאחרונה לכן אני נוקט בצעדים כאלה של לפגוע בעצמי ולרצות לסיים את חיי. בהקשר של המשפחה אני חושב שמה שציינת זה נכון. פשוט ציפיתי שייתמכו בי וייעכלו את זה. אחרי הכל אני זה שחי עם המחלה ועם המום הזה- הקושי הוא בעיקר שלי. אני יודע שאפשר לראות בי מעבר אבל אני מרגיש שאני התגלמות של מחלה ובמקרה הזה ההתגלמות באה לידי ביטוי בצורה חיצונית לגמרי. אני עדיין לומד רפואה בשארית כוחותיי, למען האמת אני לומד בזה הרגע למבחן גדול באמינולוגיה ביום ראשון הקרוב. באופן כללי זה אולי יישמע יהיר, אבל אני אף פעם לא מוותר ואני תמיד מצליח במה שאני עושה כי אני נותן את כל כולי ומשקיע גם בהקשר של המחלה לא ויתרתי במשך חודשים, רבתי עם הרופאים על תרופות(היה להם קשה להתווכח עם הספרות הרפואית המודפסת שהבאתי איתי ועם העובדה שקראתי את כל הספרות הרלוונטית ואני יודע לא פחות מהם ואולי אף יותר) והשגתי את מה שחשבתי לנכון. יחד עם זאת,אפילו זה לא מספיק פה. המחלה ממשיכה ושום דבר לא עוצר אותה בינתיים. ואני לא מסוגל להיכנע לה.  או שזה ייעצר או שלא אמשיך בחיים. מה הטעם בלחיות עם איכות חיים ירודה? לאחרונה, אני נדחק לפינה כשאני רואה שכבר מיציתי הרבה אופציות ואין לי מוצא, אין לי ברירה זה מביא אותי למצבים קיצוניים. הלוואי שהחיים שלי היו שונים. תודה על התמיכה.