אח יקר, למה אתה חושב אלוקים בא לך קשוח? מה הוא לא יודע שבחור בן 14 שיש לו גישה לפורנוגרפיה, יצפה בזה? למה אתה חושב שהוא בא לנקום בך?

הגישה הזאת שאומרת שאין מחילה על חטא כזה, היא לא כפשוטו, העניין בא לתת קונטרה למישהו שאומר "בקטנה, מה זה כבר" אז באים לומר לך, שזו טעות לחשוב שזה כלום, כי אדם מרוויח מלהתגבר. לכן אומרים לך, שזה לא עניין של מה בכך, כדי שתבין שיש עניין להשתדל שלא להיות עסוק באובססיביות במין. ואכן עיסוק אובססיבי במין, או בכל התמכרות אחרת, מונעת את האדם מלהעמיק לשורשם של דברים, לכן כשאומרים לך שזה חמור, מתכוונים לומר לך שזה מעצור מהותי שמונע מאדם להעמיק ולהתבגר מבפנים.

ככלל, אלוקים לא מחפש לנקום באנשים, ורואים זאת בכל הטקסטים הדתיים. נגיד שאומרים לך שאם תקום בבוקר ותלך לפינת הרחוב תמצא שם מעטפה עם מאה דולר, אם לא הלכת לשם, אף אחד לא יעניש אותך, אבל אתה תרגיש תחושת החמצה מכך שהעדפת את הנוחות העכשוית על פני מאמץ שהיה מניב לך מאה דולר. וככה אם יום אחד אתה מפספס, קורה, אבל אם כל יום אתה מפספס, בסוף השנה אתה רואה שהפסדת משכורת שנתית.

על פי הגישה היהודית, אלוקים מעוניין לעורר אותך שתשים לב אליו. וברגע שאתה מכיר בו אתם סחבקים, אבל כשאתה לא מכיר בו הוא צריך לתת לך איזו אי נוחות, כדי לעורר אותך, שתשאל את עצמך מאיפה מגיע כל מה שיש לך, ותשים לב אליו. תחשוב רגע שיש לך ילד, ואתה כל יום קונה לו מתנות והוא כאילו לא רואה אותך ממטר, אתה לא שונא אותו בגלל זה, הוא הבן שלך, אתה אוהב אותו, אבל אתה טיפה מוריד הילוך עם המתנות, כדי שיבוא אליך ויבקש, ויכיר בכך שאתה אוהב אותו ונותן לו את כל המתנות האלה, אחרת כל האהבה הזאת שאתה מרעיף עליו מתבזבזת, כי הוא לא מעריך שכל מה שיש לו זה אהבה שהוא מקבל. אבל ברגע שהבן שלך מתעורר ואומר לך "אבא, איזה מזל יש לי שאתה אבא שלי, איזה דברים מדהימים אתה מביא לי, איך אתה דואג לי", אז אתה נותן לו עוד המון מתנות, כי הוא לא לוקח אותם כמובן מאליו. זה הקשר שיש לאדם עם אלוקים. הוא אבא שלך.

טומאה היא עניין שלא שייך היום להתעסק איתו, על פי ההלכה, כולנו באיזשהו מקום טמאים בהגדרה ההלכתית, אבל זה לא סוף העולם, ואנחנו לא נדרשים בשלב הזה לדאוג על זה. כמו שחייל בשדה הקרב לא צריך להיות נקי ומצוחצח כמו שהוא צריך להיות כשהוא מדוגם במסדר. בתקופה של בית המקדש, זה היה כמו במסדר, כולנו מדוגמים ומצוחצחים. כעת אנחנו בשדה הקרב, וזה נורמלי למצב שאנו נמצאים בו כעת שיש מציאות של טומאה. וכשננצח במערכה, ויבנה בית המקדש, ונהיה כולנו אנשים שהתבגרו, ויהיה מצב של שלום, ואומות העולם יכירו בכך שהעם היהודי הוא עם של אחדות ואהבה ויכירו בכך שהחוכמה והתבונה של העם היהודי נובעים מהתורה שנתן אלוקים לעם ישראל כדי להוות דוגמה והשראה לכל אומות העולם, אז יהיו שייכים כל העניינים הללו של טומאה וטהרה. כרגע, אין מה לדאוג על זה.

מה שניכר מהשאלה שלך זה שאתה מחפש משמעות, ומגיל צעיר שכנעת את עצמך שהמשמעות שלך זה להיות מוצלח מבחינה אקדמית, אבל יכול להיות שהנשמה שלך מחפשת משהו מעבר, אולי איזו סיבה לקיום שלך.. אם אתה שואל את עצמך שאלה כזאת, ברכותיי. זה דבר שאמור לשמח אותך, לא להלחיץ. כי לפחות אתה מחפש, ורק מי שמחפש מוצא.

כן, כוונתי היא שהגזמת בגישה שלך כלפי זה. ויותר מכך, אני לא פסיכולוג, אבל זה נשמע לי כאילו יש לך הרגשה שאתה חייב להיות מושלם בלימודים, ותחושת הערך העצמי שלך יורדת מאוד כשאתה לא מצליח להיות מושלם בלימודים, אתה מפחד להרגיש שלא הלך לך באופן מושלם אז אתה מקשר את זה לדברים שלא קשורים ללימודים, כמו "טומאה" או "עונשים", ולמרות שזה לא נעים המחשבות האלו, זה יותר נעים לך מאשר לחשוב שאתה לא הכי מושלם בלימודים.

בעצם, הקיצוניות של המחשבות שלך נובעת מהפרפקציוניזם שלך, אז אתה "מלביש" את הפרפקציוניזם שלך על הדת, כי אתה תופס את הדת בתור כזאת שהכל חייב להיות שם מושלם ושאין מקום לטעויות. אבל אין דבר כזה שאין טעויות. והדת היא לא פרפקציוניסטית. הדת יודעת שכולנו בני אדם, ואנחנו לא מושלמים. הדת היהודית נותנת דרך להתקדם מנטלית, אבל היא לא באה להלחיץ אנשים שבקושי מכירים אותה ולהכניס אותם למצב של פאניקה קיומית (למרות שיש חלק מהדתיים שסבורים כך, ולדעתי הם טועים בגדול). כמו שנאמר "דרך ארץ קדמה לתורה" - דבר ראשון תהיה אדם בריא ושמח, ואז תתחיל ללמוד ולהעמיק על משמעות החיים מתוך מקום של רוחב הדעת, ולא מתוך מצוקה קיומית.

מישהו פעם אמר לי משפט שמאוד התחברתי אליו "מושלם זה הסטנדרט הכי נמוך שאדם יכול להציב לעצמו" כי ברור שאין אפשרות להיות מושלם, אז אדם שמנסה להיות מושלם לא באמת ינסה, כי זה לא ריאלי.

ובכלל אתה מספר שאתה מפחד לאכזב את המשפחה התומכת שלך, יכול להיות שהמשפחה היא זאת שמפעילה עליך לחץ להיות מושלם בלימודים, כי בדרך כלל עם משפחה תומכת אתה מרגיש שהם גאים בך ומתפעלים ומעריכים את ההישגים שלך, וזה שאתה מרגיש כאילו אתה על סף "לאכזב אותם", יכול להיות שזה חלק מהלחץ שהם מפעילים עליך. אולי בגלל שהם עצמם לא יודעים מהי משמעות החיים מעבר להצלחה אקדמית, אז במקום לחפש, הם מפעילים עליך לחץ כשלמעשה אתה תלמיד מצויין. אבל לפחות זה גורם לך לחפש.

יש לי חבר טוב שסיים תואר אקדמי עכשיו, וההורים שלו אפילו לא אמרו לו מזל טוב, שלא לדבר על חגיגה. אבל אבא שלו צועק עליו כל יום שימצא כבר עבודה. והוא בטוח שאבא שלו הוא אבא תומך ודואג ושהוא עצמו בחור דפוק ולא יוצלח.

אני לא אומר לך את זה כדי שחלילה תתחיל לריב עם אנשים קרובים לך, אבל שים לב, שהרבה פעמים הסביבה מתנהגת באופן שלא מעריך את ההישגים שלך, אז חשוב שלפחות אתה תדע להעריך את ההישגים שלך, כי אם לא תעריך את ההישגים שלך, אתה תחשוב שאתה חייב להיות מושלם כדי להעריך את עצמך, ומשום שאין אפשרות להיות מושלם, אתה תחשוב שבחיים לא תעריך את עצמך (ייאוש), ואז יצוצו להן המחשבות האובדניות.

לנסות להיות מושלם זה מסוכן, ולא יעיל.

באופן כללי, דע לך, כשאתה מרגיש פחד מלאכזב מישהו, הדבר מסמן הרבה פעמים שהוא מפעיל עליך מניפולציה. במערכת יחסים בריאה, הצד השני יתן לך להרגיש שהוא מבסוט ממך, ולא תחשוש כל הזמן מלאכזב אותו. ואם תעשה דבר שמפריע, הוא יגיד לך, אבל אתה לא תצטרך להסתובב עם חרדה חמוצה בלב, שאולי תאכזב מישהו, כשלמעשה אתה פועל באופן מצויין.

בשמחה אח יקר :)

הסוגיות שמעסיקות אותך דומות לסוגיות שמעסיקת אותי, אז אני שמח לשתף את נקודת המבט שלי, בתקווה שזה יעזור :)

העובדה שאתה מקשר הצלחות שלך לזה, היא הצד השני של אותו מטבע שמקשר את הכשלונות שלך לזה. וזה סוג של "פיתוי" להיכנס להלך מחשבה פרנואידי, חסר היגיון ומפחיד. הפיתוי הוא בעצם במחשבה שאתה יכול לשלוט באופן אבסולוטי על המציאות על ידי הפעולות שלך. ("אם אעשה משהו הכל יסתדר, ואם אעשה משהו אחר הכל יתפשל"). וזה הלך מחשבה שמאוד מאפיין פרפקציוניזם. כי אדם שהוא פרפקציוניסט, מרגיש צורך עז לשלוט במאה אחוז על המציאות, ומכיוון שאין אפשרות לשלוט במאה אחוז על המציאות, אתה מתחיל להרגיש כאילו אין לך שליטה בכלל על שום דבר בחיים שלך (הכל או כלום), ואז מתחילות להתפתח להן מחשבות שווא ודמיונות שכביכול אתה שולט במציאות על ידי פעולות מסויימות.

המפתח הוא לוותר על המונח "שליטה" ולאמץ את המונח "יכולת". בתוך המציאות הזאת שאין לנו שליטה עליה, יש לנו יכולות תמרון, וכמה שאנחנו מבינים שאין לנו שליטה, כך גדל תחום היכולת שלנו, ואנחנו פחות משותקים.

אם כבר אתה מזכיר את נושא הדת, כתוב במקורות ש"אין סומכין על הנס", בעצם, היהדות מלמדת את האדם דרך חיים, וזה דברים פשוטים, לא ניסים, זה לא הוקוס פוקוס.

למשל, אם אתה נמנע מלצפות בפורנוגרפיה ולעסוק בענייני מין, ייתכן מאוד שבאופן הגיוני אתה תתקדם ותעמיק בתור בן אדם, ותצליח יותר בעיסוקים שלך, כי לאדם יש איזה חלל בנשמה שרוצא למלא את עצמו, והחלל הזה גורם לאדם לחפש ולבנות את עצמו. החלל הזה הוא לא בהכרח "נעים", הוא מסמן לך שעליך לזוז מאזור הנוחות, יש לך מה להשיג. ולכן יש פיתוי גדול לאלחש את תחושת החסר על ידי סיפוקים מידיים. זאת בעצם מכניקה של התמכרות. ההרגעה היא זמנית, וברגע שהיא חולפת, החלל נפער שוב, ואז שוב מרגישים את הצורך למלא את אותו החלל. יש שעושים זאת בעזרת סיגריות, יש שעושים זאת בהימורים או סמים או אלכוהול, או בפורנו ואוננות. בנוסף לזה, הטבע של התמכרות היא שאדם מתרגל ואז הוא צורך עוד (יותר סיגריות, יותר אלכוהול או יותר פורנוגרפיה, או פורנוגרפיה יותר קשה, וכו'. לכן, כל פעם שאתה נמנע מעיסוק שמהווה "בריחה" אתה בוחר להתמודד מול החלל הזה בתוכך, לקבל אותו, לא "לטאטא" אותו, ושם, במקומות הללו אתה בעצם צומח כאדם, אתה לוקח דחף (תחושת רעב פנימית) ומייצר ממנו מנוע לחיפוש, לצמיחה ולהתקדמות, במקום לבזבז את הדחף הזה על בריחה רגעית. לכן, הגיוני ביותר שתהיה יותר מפוקס ויותר חד כשאתה נמנע מעיסוקים שנועדו "לסתום" את החלל, במקום למלא אותו.

אז ייתכן שבאופן אינטואיטיבי אתה מרגיש שעיסוק בפורנוגרפיה לא מועיל עבורך, ושהתגברות מעצימה אותך, זאת הבחנה הגיונית ורגועה, רק בגלל שאתה חושב כמו פרפקציוניסט (הכל או כלום) אתה לוקח את זה כמסר של חוסר אונים, כביכול בגלל שלא הצלחת להתגבר אין לך יותר סיכוי להצליח. ואז אתה נכנס להלך רוח פרנואידי כדי להרגיש פחות חסר אונים. ואתה כביכול "מתחנן" למחילה, וזה בא לידי ביטוי בכך שאתה מנקה כל דבר שאולי נגע בו חלקיק, ושוטף את עצמך שוב ושוב. כאילו מנסה למחוק את העובדה שזה קרה. למה למחוק? אתה לא חי ב"משחקי הדיונון" שאם עשית טעות אתה גמור. למעשה, אם אתה יודע שעשית טעות זה מצביע על כך שהתקדמת והחכמת, זה שם אותך בעמדה מאוד טובה. וזה עיקרון ששייך גם מבחינה דתית וגם מכל הבחינות האחרות.

בדיוק כדי למנוע את ייסורי הנפש של הפרפקציוניסטים, כתוב במגילת קהלת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ככה מעדכנים אותך מראש שאין דבר כזה בלי טעויות. וזה הדבר הכי משמח בעולם, כי אין פה שום עניין של אגו, אלוקים לא אומר "וואלה אני אראה לו מה זה", מספיק שהתעוררת, למדת שהמציאות יותר עמוקה מדברים שנראים נוצץ, החלטת לא להיתקע בתוך הנצנצים, זהו, אתה כמו חדש, רק יותר חכם.

וכל החיים הם עבודה של שיפור ובניה עצמית, אז מה יש לבכות על זה שלא נולדנו מושלמים? הרי זה בדיוק הקונספט.

וברור שיש זמן ומקום מכובד בחיים לבטא מיניות באופן בריא ומיוחד כביטוי לקשר וקרבה אמיתית בין בני זוג, אבל זה לא חייב להיות מתוך איזו אובססיה. מה שאני אומר זה שזהב אכן נוצץ, אבל לא כל הנוצץ זהב.

נחת להורים זה למצוא משמעות אמיתית לחיים, להתחבר לתפיסת עולם שמעריכה את החיים עצמם. כי זה הדבר הראשון, העיקרי והגדול ביותר שקיבלת מההורים שלך. ואם אתה חושב שהחיים שלך לא שווים חלילה בגלל משהו כמו לימודים או מקצוע, זה מצביע על כך שאתה לא מספיק מעריך את החיים עצמם. ואם אתה לא מעריך מספיק את החיים עצמם, זה מהווה חוסר הכרת הטוב להורים. לכן ביהדות הדבר הראשון שאומרים בבוקר, עוד לפני שקמים מהמיטה, זה "מודה אני" שבעצם אומרים תודה על החיים עצמם, ומכירים בכך שזה לא מובן מאליו שפתחנו את העיניים הבוקר. בלי קשר ללימודים, כסף, חברים, אוכל וכו'. וכל זמן שאתה עוסק בלימוד וחיפוש של משמעות החיים, זו הכרת הטוב הכי גדולה להורים שלך. ומי שמחפש מוצא..

אני שמח שזכיתי לעזור לאח יקר :) 

המילה ייעוד היא גם מאוד גרנדיוזית, ויכול להיות שהיא מוסיפה לך ללחץ. כשאדם מרגיש שהלימודים שלו הם ה"ייעוד" שלו, באופן טבעי הלחץ להיות מושלם בלימודים גובר. אולי כדאי לך למנן את היחס שלך לדברים שאתה תופס כ"ייעוד" ולתפוס אותם במקום זאת כ"תחומי עניין מרכזיים"..?

ואני באמת חושב שכדאי לך להתרגל לשחרר עניינים מעיקים במקום לסחוב אותם יותר מדי. העובדה שאתה סוחב איתך "חלקיקים טמאים" מהבית הקודם מראה שאתה לא נותן לעצמך צאנס להתחיל מחדש. אתה נותן לדברים לרדוף אותך. ביהדות יש מנהג בראש השנה שנקרא "תשליך", שהולכים לים, או לאיזה נהר או בריכה ובאופן סימבולי "משליכים לים" את כל ההרגלים הרעים, כל הכעסים, כל הרגשות השליליים, התסכולים, העוונות וכו'. ובין היתר העניין הוא להגיע להבנה שאנחנו משחררים. מה שהיה היה. דף חדש עכשיו. אתה לא צריך לחכות לראש השנה. כל יום הוא התחלה חדשה.