שלום לך יקירה

ממעט המילים שכתבת אני מבינה שאת מרגישה מאד רע, אם בכל זאת כתבת פה ועשית  צעד מצוין, תמשיכי לכתוב ולספר מה קרה, מה הביא אותך לחשוב  המוות. את יודעת הרי שלמות זה לא פתרון זו בריחה מפיתרון. שתפי אותנו , כתבי מה עובר עלין ואני בטוחה שתקבלי פה תגובות ותמיכה שאולי תעזור לך להרגיש טוב יותר.

היי לך 🌿

טוב שאת אמיצה מספיק כדי לכתוב כאן.

האומץ הוא לשתף ולהתמודד למרות שנורא קשה. אני חושבת שיותר אמיץ להתמודד מול הקושי מאשר לסיים הכל.

תשתפי, אם כאן ואם בצ'אט אנונימי ואם עם חברה טובה או מישהו שאת סומכת עליו.

⚘

כולנו מרגישים ככה.

את חושבת שבשביל להתאבד צריך אומץ? אני האמת חושב ההפך, שבשביל להמשיך להילחם צריך להיות אמיץ. ולפעמים כשהכל נראה שחור אנחנו פונים לאופציה היותר פשוטה שכביכול אמורה לעזור לנו להפסיק להרגיש כאב וסבל שהיא ההתאבדות.

אבל תכלס, שום דבר לא מובטח. אף אחד לא מבטיח לך שתמותי אם תנסי להתאבד. אף אחד לא מבטיח לך שאין כלום אחרי המוות.

ואם במוות אין כלום, למה שנרצה להיות שם? לא עדיף ללמוד להתמודד ולחיות חיים טובים יותר?

זה לא שאין פתרונות, זה שאין פתרונות קלים. וכולנו נופלים ורוצים לשחרר הכל, אבל זה לא הטבע של העולם הזה. תילחם או שתמות.

שבת שלום

אני לגמרי מזדהה איתך, מבין את תחושותייך, אבל נסי להסתכל על זה בצורה חיובית.

את עדיין כאן, משמע עברת 100% מהימים הרעים שלך ואת תעברי גם את הבאים.
אני לא מכיר אותך ולא יודע מה את עושה ביום יום, אבל נסי להכניס פעילויות שיעסיקו אותך.

הייתי במקום כמו שאת חושבת כשהתחילה הקורונה.
עבדתי במשרה מלאה, ואז ב-15.03 כשכל המשק יצא לחל"ת, הוציאו גם אותי.
פתאום להיות סגור בבית לבד (גר לבד) במשך 3 חודשים (בזמנו לא ידעתי כמה זה יהיה)... אתה באמת רוצה שזה יסתיים. שיקחו אותך מכאן.
יש סגר, אי אפשר באמת לצאת, לנסוע, לנשום אוויר. 

לפני הסגר הייתי מתאמן במכון כושר לפחות 3-4 פעמים בשבוע, התחלתי את זה מטעמי בריאות (היה נתפס לי הגב 4 פעמים ב-3 חודשים ואמרתי זהו).
וזה עזר לי.
 

אני יכול לומר לך שהמוח האנושי הוא מדהים. אפשר להשפיע עליו פסיכולוגית בצורה מטורפת.
חודש אחרי שהתחלתי להתאמן במשקולות, עלתה לי תהיה - לעלות על הליכון ולעשות ריצה. ולא רצתי בערך שנתיים לפני כן. כלום. גם לא הליכה ארוכה.
ריצה ראשונה - 3 ק"מ והייתי גמור. אחרי שבוע, עליתי ל-5 ק"מ ואז 7 ק"מ ואז עליתי ל-10 ק"מ.
בריצה החמישית שזה בערך אחרי חודש ושבוע, החלטתי ללכת על פסיכולוגיה.
יש טלוויזיה קטנה בהליכון והיה שם פרק של הישרדות, ערוץ 12.
שמתי מגבת על ההליכון שתסתיר את ההתקדמות שלי, הזמן, המרחק... הכל.
ההליכון על מהירות קבועה כל הריצה - 11.5 קמ"ש שזה מהר לריצה ארוכה קבועה.
אמרתי לעצמי פסיכולוגית - הפעם אני רץ עד שנגמר הפרק של הישרדות. זה שעה וחצי כולל הפרסומות.
שמתי לעצמי מטרה פסיכולוגית. אני לא איזה אצן, לא מקצועי, סך הכל התחלתי להתאמן, זה הכל.
אבל אני אוהב לשים לעצמי מטרות פסיכולוגית כי אז אתה מגלה כל כך הרבה על עצמך, מבחינה פסיכולוגית, כמה אתה יכול לבצע מבחינה גופנית.

מפה לשם, רצתי קבוע בלי שום עצירה, במשך כל הפרק שזה יצא 97:17 דקות.
רצתי 18.27 ק"מ רצוף בלי עצירה על מהירות 11.5 קמ"ש. שרפתי 1476 קלוריות.
הייתי כל כך גאה בעצמי שעמדתי בזה וזה משהו שתמיד יישאר אצלי כי מבחינתי שברתי תקרת זכוכית.

במהלך הריצה הגוף רוצה לעצור אחרי כל קילומטר, אבל אתה אומר לעצמך - לא מפסיק. לא מעניין אותי. אני לא מוותר כי הגוף רוצה.
ממשיכים עד הסוף. קבעת משהו? תעמוד בו. גם אם מרגיש לך עכשיו מד"ב, אחר כך זו המציאות ואז אתה מעריך את זה כל כך הרבה.

אז למה כתבתי את כל החפירה הזאת?
כי אנחנו תמיד יכולים יותר ממה שאנחנו עושים, גם כאשר אנחנו מרגישים שבורים, חסרי יכולת, חסרי כוח ומותשים.
לפעמים ואפילו אפשר לומר רוב הזמן, נפש עייפה יותר קשה להרים מאשר גוף עייף.
גוף יודע להתאושש לבד, הוא צריך זמן וזה יקרה.
נפש תשושה צריכה זמן אבל גם הרבה כוח נפשי כדי להתרומם בחזרה.

מאז תחילת הקורונה, קניתי ציוד משקולות, ספת כושר וכו', ואמרתי לעצמי - אני לא מפסיק עם האימונים.
לא בגלל הגוף אלא כי עכשיו זה בגלל הנפש. לא אתן לעצמי לשבת על הספה כל היום ולהיכנס לדיכאון או מצבי רוח שליליים.
בזכות האימונים האלה החזקתי את עצמי.

בזמן אימוני כוח, ריצות ארוכות במאמץ גבוה, אימוני אינטרוולים ועוד כמה דומים, הגוף מפריש אנדורפינים במוח (חומר כימי)
הדומה לסם המורפין (משכך כאבים) ואז זה גם מה שנותן לך להמשיך לאימון הבא כי כיף לך, הרגשה טובה, ולדעתי זה עוזר המון במצב נפשי ירוד.
לכן ממליץ לך אולי לאמץ למשל ריצה אינטרוולית (2 דקות הליכה, 2 דקות ריצה) כדי לאפשר למוח להפריש אנדורפינים וזה בהחלט יכול לשפר את הרגשתך וגם להשיג תחביב חדש, לנשום אוויר (מזג אוויר מעולה בחוץ) ולשפר מצב רוח.

הנפש כמו הגוף שלנו, יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו לעיתים חושבים כי המחשבה שלנו נובעת מהמצב הנפשי/פיזי שלנו וזה מטעה אותנו.
אני יודע שזה נשמע קל להגיד ולספר והכל ולצפות ממך שזהו הכל ישתנה, אבל זה תהליך, כמו כל דבר אחר בחיים.
צריכים להתחיל מנקודה מסוימת ואני מקווה שתוכלי להתחיל מהיום, גם אם קשה, כי כל התחלה קשה ולאט לאט זה ישתפר.
אל תשקעי במצב הנוכחי, נסי להוציא עצמך מזה ולשפר מצב רוח גם אם זה לכמה שעות, כי צריך להתחיל מאיפשהו.

סורי על החפירה, מקווה שתמצאי את הכוח להתרומם ❤