ולפני הקורונה הייתי יוצאת יותר עד שהגיעה התקופה של הסגרים והבידודים שהרסו הכל, מאז מתקשה לצאת החוצה, גם לבתי קפה. כל יום לפני אני נרגשת מהתכנון ליציאה לבית קפה ותמיד בסוף אני מבטלת את היציאה, ונשארת בהוסטל. אני לא מאובחנת באגרופוביה אבל לדעתי יש לי. היו תקופות עוד מהתיכון שהיה לי קשה לצאת החוצה, במיוחד אחרי התיכון. לא עשיתי צבא ולא שירות לאומי. כן עשיתי טיול משפחתי בארגנטינה. כשגרתי ברמת גן הייתי יוצאת יותר, הייתי הולכת לקנות תרופות, הייתי הולכת לקופת חולים ברגל, ממש שלטתי בתסמינים של האגרופוביה גם הצלחתי להתפתח בהוסטל הקודם. בפוסט קראתי תגובה של מישהי על תרופות אישיות. ואני תוהה מה התרופה האישית שלי. חברות בקושי יש לי, ומי שיש לי נפגשת מעט מאוד, תוהה אם הצורך להיפגש עם חברה בבית קפה ולא סתם לצאת לבית קפה. או פשוט להיות בחברה של מישהו.י אהוב.ה. יש לי מישהי מההוסטל שאם היא הייתה רק רוצה לשבת בבית קפה ולא לטייל כי לטייל אני פחות אוהבת. היא גם מעשנת וזה מפריע לי. הכרתי מישהי מחיפה שהייתי שמחה להיפגש איתה. לא שמעתי ממנה כבר כמעט שבוע, נעלמו עקבותיה. גם קשה לי לצאת מחוץ לנתניה בתקופה זו להיפגש עם חברה אלא אם כן אקח מונית. מצב מבאס שחלק ניכר זה בגלל הקורונה שהרס לי את החיים והשפיע על המעבר לנתניה.