כמה זמן עבר. אני לא איש שזוכר חלומות בדרך כלל. בשלוש שנים האלו, רוב החלומות שזכרתי היו עליה. ולרוב היו טובים, לא כואבים. 
הייתי חולם שאנחנו יחד במיטה, כשלא ישנו אחד אצל השנייה. סתם נרדמים ביחד. איזה כיף.
נזכר בריח שלה בבוקר, שהיה הדבר הכי ממכר בעולם בשבילי.
החיוך שלה עם העיניים הכי יפות בעולם, שמחייכות גם. הגוף שכל כך התרגלתי לגעת ולחבק.

באה אליי שוב ירוקת העיניים בחלום, היא לא חייכה. היא לא חיבקה.
אבל באה. נכנסה בדלת ביתי, מוצאת אותי נרדם על הספה, איפה שתמיד היינו מתכרבלים אחרי יום עבודה ארוך,
ואני מכין לה משהו לאכול והיא יושבת זקוף, ומחייכת אליי כל העת. מציעה עזרה ואני נוזף בה בחיוך שהיא מעזה לקום, אני רוצה שהיא תנוח.
תמיד הייתה באה ונותנת חיבוק מאחור, עוצרת אותי מלזוז, ושואלת-דורשת "אני יכולה נשיקה?"

"את יכולה גם שתיים" תמיד משיב בחיוך ותופס לה את הפנים בעדינות.

ועכשיו היא באה בחלום, שם ישנתי על הספה. והיא עומדת אחרי שנכנסה בדלת. היא לא מחייכת. היא לא צוחקת עליי שנרדמתי בישיבה.
היא לא מבקשת משהו קר לשתות. 
היא פשוט שם. ואני פשוט בצד השני, מתעורר ומסתכל בהלם. כי גם בחלום, אנחנו כבר לא יחד.
ואין שיח, יש שתיקה ומבט חודר עמוק,
ירוקת העיניים אל מול ירוק העיניים.
וכאב לי בחלום. וזכרתי אותו כשקמתי.

וכאב לי כשקמתי. 
ירוקת העיניים לא כאן. ולא תהיה כבר.