בהמשך לפוסט של אתמול על אותה ״חברה״, שהייתי איתה יום יום ולפעמים גם לתוך הלילה בשעות הקשות, כשהיא לא ידעה איפה בעלה, ותמכתי בה ללא הרף.... 

אז אחרי שהיא בקושי צייצה לכיווני בעת המשבר מול העבודה, כתבתי לה את מה שהרגשתי. בצורה מאוד יפה ומכבדת תוך כדי שאני מזכירה את הפעמים שהיא כן הייתה לצידי, פשוט שהפעם נפגעתי. 

ומה אני מקבלת בתמורה?? הבחורה נעלמה! כן כן. לא הודעה, לא תגובה, נאדה. והיא מפרסמת כרגיל ברשתות, אז זה לא שקרה משהו. פשוט לא התאים לה שאני מביעה את דעתי, אז הגיע הזמן לנפנף הלאה את החברה ה-י-ח-י-ד-ה שהייתה בשבילה לאורך כל התקופה האחרונה!!! 

אז קודם כל, בהצלחה לה עם הקארמה!! 

אני לא נוהגת לאחל רע לאנשים אחרים, אבל אני רוצה שתרגיש את מה שאני מרגישה ביממה האחרונה. כאילו מישהו לקח סכין וסובב אותה בתוך הלב שלי. שתרגיש מה זה שזורקים אותך כאילו אתה שקית משומשת אחרי שפאקינג נתת את הנשמה ואת הלב. 

אני את שלי עשיתי. לא אלחם על מי שלא רואה אותי ממטר. היא הפסידה יהלום ויום אחד היא תבין את זה. היא תתגעגע לכתף שלי עליה בכתה וקיטרה על כל העולם. על כולם חוץ ממני. 

רק נותר לי להבין איך אני בכלל מצליחה לעשות את הדבר הזה של לסמוך על אנשים. אין לי כבר אמון בכלום, בקושי בעצמי. 

עם כל הרוע הבלתי נתפס שיש בחוץ, שכנראה לעולם לא נבין אותו, יש לנו גם רוע מבפנים. ודווקא עכשיו זה זמן שיא להתאחד, להיות בחמלה ואהבה אחד כלפי השני, להוריד את האגו ולפתוח את הלב. 

כנראה שלאנשים מהסוג שלה אין כבר מקום בחיים שלי. חבל רק שזה נעשה בדרך כזו. בדומה מאוד למה שקרה עם העבודה, אני נתתי את הנשמה וקיבלתי את הכאפה של החיים. אבל הכל חוזר וגלגל מתהפך. 

אני לומדת להיות החברה הכי טובה של עצמי, לאהוב אותי ללא שום תנאי וסייג, כי יודעים מה? מניסיוני הרב על הכדור הזה, אנשים באים והולכים, נכנסים ויוצאים, כולל משפחה וקשר דם. מי שנשארת איתי עד 120 זו אני. ואת מלוא האהבה שיש בי אעניק בראש ובראשונה לעצמי. 

מי שרוצה להישאר בחיי ירוויח. ומי שלא, הדלת פתוחה. סיימתי להיאחז במי ובמה שכבר לא ראוי לי. 

חבל רק שהכאב הזה כל כך טרי, כל כך חזק וכל כך מדמם.