רק התחלתי להתאושש וושב לא ישנתי מספיק. מתעוררת במועקה. מיואשת מהבדידות. זה לא זמן להיות בודדה. שואלת את עצמי שאלה לגבי כל החלטה שאני עושה. לא בטוחה בכלום. הגדלתי את הטיפול לפעמיים בשבוע, אבל בתאכלעס אין לי אפשרות לעמוד בזה כספית. אני יכולה להישאר חייבת לו, אבל זה חובות על חובות. אני עושה גם טיפול שיאצו אחת לשבוע כי חייבת אבל אין לי באמת כסף לזה. הכול נראה שחור. לא מצליחה לראות את האור. כל מי שמתקרב אלי הוא סכנה. או סתם אכזבה. ממתעוררת לעוד יום בלי אהבה. למה? אני באמת לא מבינה (למרות שמבינה דברים ויודעת ומנתחת). ובכל זאת הנחמות החמימות בדמות החתול שפועה אלי עכשיו , ואני יכולה לשים מוזיקה מרגיעה ולנסות להתנמנם שוב, ובשבוע הבא אני יוצאת לעיר מקלט שסידרתי לי, ואולי משם אשוב אחרת, יותר אופטימית, יותר מוזנת, עם יותר כוחות. בינתיים המועקה, הזכרונות הרעים, החרדות מהמצב, סבא, סבתא, סיפורי השואה - הכול מתנפץ לי במוח, מתערבב ומתנפץ. והחלק המקצועי שנותן אחיזה. והגוף החמים של החתול שעכשיו צמוד אלי. ואולי בכל זאת בסוף אמצא אהבה. חיבוק. חום. נפש קרובה?... במוצאי שבת הנורא האחרון כשכבר הרגשתי שהנפש שלי עוד מעט באמת מאבדת אחיזה התחלתי לעשות איזו עבודת יד. הדבקתי אבנים זוהרות עם דבק פלסטי על קופסה לממחטות נייר. וחשבתי מי יודע אולי כך יהיה סופי, מדביקה אבנים צבעוניות. ואני לא רוצה. אני מעדיפה שסופי יבוא כשאני מלטפת מישהו, מחבקת, אומרת מלה טובה. כשמישהו מחבק אותי, מחזיק לי את היד. כל כך טבעי לראות חום ואהבה, להרגיש שייכות. למה אני חושבת, למה גרמו לי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי שאני רוצה את הדברים הפשוטים האלה? הטבעיים? ... שכנה שלי.. בעלה נפטר.. ישובים שבעה.. כולה מוקפת אנשים.. יושבת ללא דאגה... כל כך טבעי. ולי אף פעם לא היה. ואני לא רוצה לוותר על שיהיה לא רוצה לוותר. ואם יש איזה שורה תחתונה ללכל מה שכתבתי היא שאני רוצה נורא עידוד מכל מי שהרחיק בקריאה עד כאן - ותודה על כך - עידוד שזה בסדר, שמותקר לי אהבה, שמותר לי לרצות, שמותר לי לכסוף, שיש לי סיכוי. הלוואי. אמן. כן יהי רצון. ותודה שההלפ מתפוגג טיפה והמילים שבות ואומרות לי מי אני, איפה אני ברגע זה.