נסעתי. אני בעיר מקלט. אבל גם פה יש דברים יותר טובים ודברים מאוד מטרגרים. כמו אנשים שלא מתייחסים אלי ולא רואים אותי ממטר. וזה כמובן משחזר לי את הכאב הנורא של אמא. 

חברת בני אדם יכולה ככ לרפא ויכולה ככ להזיק. אני מרגישה ככ בודדה. וככ כועסת. עבר עלי לילה ממש ממש קשה. אין לי את מי לשתף, ואני ממש עושה כל מאמץ לא ליצור קשר עם המטפל שלי בחג. זה מרגיש לי ממש לא לעניין. אבל ממש קשה לי. אני כל כך זקוקה לעוד עיטוף, לחיבוק, לתשומת לב. יש לי חבר אחד שכתבתי לו את השצף קצף שלי. התעוררתי כל פעם בלילה ואמרתי בקול אני שונאת אותה והכיתי באגרוף במיטה. ואז אני שונאת את החיים האלה. 

זה פשוט גהינום , שלא נגמר.

אני כל כך כל כך שבורה.

הלוואי שהייתי פחות שבורה.

הלוואי. הלוואי.

יש הפסקות מהגהינום הזה. את זה אני צריכה לזכור. מנסה להזכיר לעצמי. 

אני כל כך כועסת.

אני לא יודעת מה לעשות עם הכעס שלי.

אני כל כך כאובה.

אני לא יודעת מה לעשות עם הכאב שלי.

אני צריכה עיניים שיראו אותי. בטוב.

אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה.

אני פשוט מדוכאת ובודדה ולא מוצאת את הכוחות שלי בתוך עצמי.

אני לא מפסיקה לבכות. 

אני מרגישה כזה ייאוש.