אני מרגישה כלכך רע, הכי רע שהרגשתי בחיים ואני רוצה להתקשר למישהו שיבוא להיות איתי כי אני גרה לבד ואני לא רוצה להיות לבד ואני מחפשת ומחפשת ואין לי למי, אין לי אף אחד ואני לא מצליחה לתפוס את זה למרות שאני יודעת שאין לי.. אני מרגישה כלכך רע, כל חלק בגוף כואב והראש מתפוצץ מכאבים כאילו הרביצו לי עם פטיש ומסתובב מרוב הכאוס שיש בתוכו, אני לא מצליחה להפסיק לבכות בהיסטריה ולרגעים מתנתקת, משתוללת וצורחת על הקירות שמחבלים באים ואל תירו והצילו, אני מרגישה את הכל קורה מחדש ורואה ושומעת ומריחה ומרגישה ואני חיה את הכל מחדש בלופים ואני לא יודעת איך לגרום לזה לעצור.. הריחות של הגופות השרופות והצרכים עליהם גורמים לי להקיא בלי הפסקה והראש שלי כבר מתפוצץ מהצפצופים באוזניים ומסתובב כמו קרוסלה כי אין לי אוויר ואני בקושי מצליחה לנשום אני רק רוצה לישון אבל אני לא מסוגלת לעצום עיניים, לא מסוגלת להירגע אני מרגישה מנותקת מהגוף ושהמציאות מרביצה לי בסתירות של מסע בזמן, רגע אני פה ורגע אני שוב שם ואני כבר מותשת להתמודד עם זה לבד.. אני בסהכ רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי כשאני קורסת עד שהגל יעבור וההתקף יגמר, אני בסהכ רוצה להרגיש מוגנת ואני אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה.. אני בסהכ רוצה לישון. למה הכל כלכך רע וכואב? זה לא פייר שאני תמיד בשביל כולם, אין אחד שיגיד אחרת כשמישהו צריך משהו לא משנה כמה הוא קרוב אליי או לא אני שם, בכל זמן בכל שעה ובכל מקום אני שם.. הצלתי בידיים שלי כלכך הרבה חיים, עצרתי כלכך הרבה נסיונות התאבדות הרמתי כלכך הרבה אנשים מהרצפה חזרה לחיים.. למה כשאני צריכה אין אף אחד? למה רק אני לבד? איך אפשר להתמודד עם כזה דבר לבד? בטיפול היא מתחמקת מלדבר על זה, כבר חודשים שאני מנסה והיא עוצרת וכבר התייאשתי מלנסות להביא את זה לקדמת הבמה.. לא נשארו לי אנשים, המשפחה מעולם לא הייתה אופציה כי הבחאגן שקורה שם הוא יוצר מידי בשביל שאני אכניס את הדבר הזה שלי, בטיפול זה לא הולך והחברים הקרובים שלי נרצחו, והיחידה שלא נרצחה החליטה לנטוש בדיוק כשזה נהיה קשה ולברוח רחוק כלכך שאני לא אצליח להשיג אותה.. למה כולם בורחים ממני? אני לא מתנגדת לתהליך, אני עושה מה שאומרים לי ואני באמת לא אדם תלותי זה ההפך הגמור ממני אני רק צריכה שמישהו יהיה איתי, המצב עד כדי כך גרוע שאי אפשר אפילו להיות לידי? אני עד כדי כך נוראית? מסומנת באות קין- זאת שאנסו אותה מחבלים, זאת שכל גבר בגוש דן עבר בתוכה, שרלילה בחינם.. 

כואב לי כלכך ואני מרגישה כלכך רע שלא המציאו מילים כדי לתאר עד כמה, הכי רע שהרגשתי עד היום.. אני רוצה להתקשר למישהו שיבוא להיות איתי, ואין לי למי. אני מפחדת כלכך להיות בזה שוב לבד, אהי רק רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי עד שיגמר, אבל אף אחד לא יחבק אוצי ואף אחד לא יבוא, עד שלא יקרה משהו קיצוני הם לא ישימו לב שאני כבר מזמן לא פה, שלא חזרתי הביתה משם באמת, רק הגוף שלי חזר, צל חיוור של מה שהייתי לפני.. מה חיים של צל שווים אחרי שכל חייו הקודמים הוא היה אדם אמיתי? אני צריכה עזרה ואין לי ממי לבקש, עד שהגעתי למצב שאני מסוגלת לבקש, שאני מספיק נואשת כדי להצליח, אין לי ממי.. מה עושים עכשיו?

מיותר לציין שטלפון זה כבר לא אופציה כי אני בקושי מצליחה להוציא מהפה מילים, ואני מתה מפחד להתקשר לערן כי החוסר וודאות שעוטף את השיחה שמעולם לא עשיתי לפני משתק אותי מפחד ואני פשוט לא מצליחה.. 

אשפוז זה לא אופציה כי רק לפני רגע השתחררתי וזה יוצר החמיר את המצב משעזר במשהו, גרמו לי למשבר אמון כללי עם כולם.. אני באמת אובדת עצות..

אני רק רוצה לא להרגיש כלכך רע כל הזמן, להרגיש קצת פחות רע, או לפחות לא להיות לבד בתוך הגיהינום שחוזר על עצמו..

אני כלכך מפחדת וכלכך מיואשת ומותשת ואני באמת לא יודעת איך להתמודד עם הכל אני מאבדת את זה לגמרי זה יותר מידי להתמודד איתו לבד זה יותר מידי גדול.

אני אבודה בחלל, חסרת אונים לחלוטין, מנופפת בדגל לבן וקוראת הצילו אבל אף אחד לא שומע ולא עונה.

אני תמיד לבד וכואב לי עכשיו יותר מידי.

סליחה על האורך לא חשבתי שזה יצא כזה ארוך מתנצלת אם זה מעיק על מישהו סליחה אני יודעת שזה לא מעניין אף אחד הצרות שלי סליחה שאני חופרת ככה..