מנהלי קהילה

מובילי קהילה






שונאת את עצמי
אני שונאת את עצמי, נגעלת אפילו. שום דבר שאני עושה לא מביא לי סיפוק ולעומת זאת כל טעות או כשלון או מה שנדמה לי ככזה ממש מועצמים אצלי ואפשר לומר שזה הדבר היחיד שאני רואה בערך. בחודשים האחרונים הרגשתי בודדה, עכשיו אני מרגישה שאין לי מספיק הערכה עצמית? תקווה? מוטיבציה? כדי לרצות או לנסות קשר חברתי. ככל שאני מתרחקת מעצמי אני מרגישה שפחות חסר לי אחרים. אני מפחדת מקשר עם אחרים, שאני לא מספיק טובה, שאני יהרוס את זה, שאני יזיק להם, שהם יבינו איזה בן אדם זבל אני. אם מחמיאים לי אני חושבת שמרחמים עלי או שמזלזלים. לפעמים אני מפחדת שיש לי איזו בעיה נוראית שכולם מודעים אליה חוץ ממני. אני מפחדת שאני דוחה גופנית ולא מושכת [למרות שהרבה אומרים לי שאני יפה] אני מפחדת שאף אחד לא ישים לב אלי לעולם. אם אני רואה מישהו מסתכל עלי אני מרגישה רע ומוטרדת מדי כאילו כל מה שאני זה אובייקט מיני. לפעמים אני פתאום מרגישה רע על זה שאני טורחת להתאפר ולהיות יפה. כאילו זה בקטע מחפיץ. כאילו אני צריכה לשנות את עצמי חיצונית בשביל למצוא חן בעיני העולם? כשאני רואה בחור שמוצא חן בעיניי ואני מנסה להראות טוב אני פתאום חושבת על זה ומרגישה זולה שאני מתאימה את עצמי לבחור שכנראה לא שם לב אלי בכלל. למרות מה שכתבי קודם אני מפחדת שאני עדיין מראה יותר מדי לאנשים כמה אני צריכה אותם [כי בפנים אני יודעת שאני באמת צריכה] אני נותנת לכל האחרים לקבוע לי את מה שאני מרגישה כלפי עצמי, [מה שנדמה לי שהם חושבים עלי] אני מפחדת שכל מי שאני זה בעצם השתקפות של מחשבות של אחרים ואז אני חושבת שזה בטח אישור לזה שהם באמת חושבים שאני בנאדם דפוק. ואם הם חושבים ככה אז זה בטח נכון. אני מפחדת שאין לי עמוד שדרה כי באמת אני לוקחת יותר מדי ללב אנשים ופשוט נותנת להם לקבוע מי אני. אני מרגישה שכשאני בסביבות שונות בחברת אנשים שונים אני בנאדם שונה ממש לפי איך שהם רואים אותי. וזו עצמי באמת באותו רגע. אני לא עצמי, אני אחרים. אני מפחדת שהם ישתמשו בזה לרעה נגדי בלי כוונה או שלא ידעו מה הדבר הנכון להגיד ולא תהיה לי דרך להתגונן, זה יכול להרוס אותי. אני כל הזמן מפחדת מבקורת ובדרך כלל לא באמת אביע את עצמי כמו שהייתי רוצה. אני מתרחקת מהחברות שהיו לי כי לדעתי הן כבר לא מעוניינות בקשר. אני מפחדת ליצור קשרים חדשים גם כי אני כל הזמן בטוחה שאני נדבקת, נודניקית או לא רצויה. אין לי אמון בעצמי, אני מסתכל על השאיפות מפעם ומרגישה דבילית בגלל שאפתנות לא ריאלית.
אמאווזה
אנונימית יפה. כל הכבוד לך ותודה על השיתוף. כולנו עסוקים יותר מידי במחשבה מה אחרים חושבים עלינו. גם ה״אחרים״ שאת חושבת עליהם עסוקים בזה, מי יותר ומי פחות. אני מעריכה את האומץ שיש לך כדי לראות את זה ולהתקומם מול העובדה שזה מנהל אותך יותר ממה שהיית רוצה. לדעתי דווקא המודעות העצמית שלך מראה שיש בך את היכולת לא לתת לאחרים לקבוע מי את. תסתכלי במראה ותשמחי שאת יפה. ותחבקי את עצמך באהבה ותזכרי שאת נוכחת, יש לך מה להציע לעולם, את שווה, ואין לך סיבה להתחבא. אולי תתרגלי את זה עם חברה שאת מרגישה יותר נוח בחברתה, ואל תוותרי על עצמך. מה כבר יכול לקרות?