אני לא רוצה שיגמר

שלא תגמר לי

שהגיבויים של הזכרונות לא ימחקו

שהשם שלך לא יצלול למעמקי הוואצפ 

אז אני כותבת לך הודעה פה ושם. והוי האפור הזה אפור עד כאב, ובודד.

אחת ההתחלות בתכתבות האחרונות שלנו זה שחששתי כי ההודעה לא הגיעה. אבל פשוט ישנת עד מאוחר. 

ועכשיו גם. 

כל צליל הודעה אתה קופץ לי בראש ואני שוב מעבדת. איבדנו אותך.

התפנתי לעשות שיעורי בית. יצא מצחיק. רציתי לשלוח לך. מבוי סתום. נפש תקועה. האם העיז לחיות כמו שאתה מאחל לי או שאעיז להצתרף אליך אל הלא נודע. לא נודע מזדיין.

הקטע איתי הוא שלא היתם מנחשים כנראה שאני ממש גרועה בקשרים. 

לא ראיתי אותו איזה שלוש שנים. רק דיברנו על שבוע שבועיים שעה בטלפון. אבל הוא עדיין החבר הכי טוב שלי. שזה עצוב. אבל לא ידעתי באמת מה זה עצב שבוע שעבר.

ועכשיו כשאתה מת. איו שום דבר שאני רוצה. אף קשר לא מעניין אותי. סליחה. אבל זו האמת.

אני צוחקת ומחייכת. אני מםגינה אהבה אל בן זוגי. אבל אף אחד לא יבין אותי. אני כלכך מתגעגעת. מרגיש לי שככל שאפגין את הגעגוע אליך אולי יש יותר סיכוי שתחזור. רגש מטומטם

אני שומעת את הצחוק שלך

ואת הקול שאתה מנסה להרחיק 

איך אמשיך לחיות ? בלי אמת. בלי מעשמעות. בלי לשתף. 

אוהבת