כמו בימים האחרונים אתחיל מהתלונות של חוסר שינה, של בכי, כאב,מועקה, דיכאון.

ומדי פעם במהלך היום חשבתי מה אכתוב כאן טוב בלילה. והיו דברים טובים, אבל שום דבר לא כזה שממש טוב בשבילי ומפוגג את הבידוד שהתמלכדתי בו לאחרונה  עד מאוד.

אז אתחיל מהסוף להתחלה.

הדבר שעושה לי אויר לנשימה עכשיו הוא שצלצלתי לידידה חדשה שקצת הבריזה לי במלחמה וכבר היו לי סיפורים על סיפורים שסיפרתי לעצמי איך היא לא שמה עלי. בקיצור, צלצלתי והיא ממש שמחה ומסתבר שגם היא בדאון של אחרי המלחמה וקבענו ביום שישי הזה לפנות ערב ללכת למקום מקסים של טבע בחיפה. זה הדבר הראשון שממש משמח אותי בימים האחרונים - הזנה אמיתית לנפש המקום הזה. וגם אני לא מתבוססת בסיפורי הזוועה שאני רגילה לספר לי ועושה לי מטויבציה לצאת מהשיבלול ולהמשיך להכיר אנשים.

בין השאר אזרתי כוחות לצלצל אליה כי חשבתי לעצמי מה אכתוב כאן טוב בלילה שבאמת ארגיש איתו טוב. ואז עשיתי לה טלפון ואז נהיה לי משהו טוב אמיתי לכתוב כאן. אז תודה לי על ההתחייבות לעצמי לעבוד באופן יומיומי ומתמיד, ודווקא ובמיוחד כשהביצה בולעת, על לעשות סוויץ' בחשיבה השחורה, תודה למרחב הזה ולשרי על החיזוק, השיקוף, התיקוף והפרגון היומי.

חוצמזה עמדתי ברוב העוגנים שלי  (עכשיו אעשה 2 דקות צי קונג, שלא עשיתי)

הלכתי להסתפר - לא הייתי מזמן וזה היה קטסטרופה , ועכשיו אני נראית כמו גיברת מזדקנת  נחמדה ממש.

היה גם טוב להיפגש עם הספר החמוד שלי, קודם כול כיף תמיד לפגוש אותו, ושנית, אני אמנם עצובה בשבילו שאפילו על הבנאדם הזה הכי מאוזן שאני מכירה המצב משפיע, אבל אמרתי לעצמי שאם אפילו הוא מושפע אז אני ממש יכולה להיות רכה עםפ עצמי שעבר כבר שבוע מהפסקת האש ועוד לא התאוששתי.

היו לי שלוש פגישות עבודה מצויינות, שיחת טלפון מעולה עם מישהי ותיקה שאחרי שנים חזורת לעבוד איתי, עוד שיחת טלפון שפשוט עזרתי למישהי מקצועית.

אני חושבת שאנסה להרים איזו כפפה שהשליכו לי - מה שהיה הוא לא מה שימשיך להיות בהכרח. דברים נכשלו לי ביוזמות חברתיות, זה לא אומר שכך זה יימשך.

הברך הרבה פחות כאבה לי והצלחתי ללכת קצת.

שיחת הטל עם או.

ביתי היפה. יצירת המופת בדמות ספת הוינטג שלי, הלדים, הנרות, התמונות, הקטורת, הטבעת משוק הפשפשים על אצבעי, המצלמה החדשה שעובדת בזום מצוין, נעים להרגיש את השיער הרך, מאז זקבעתי איתה הנשימה חוזרת אלי לאיטה.

נמנום הערב הקצרצר שהחזיר אותי לשפיות.

מזג האויר הנעים כעת.

החתולה המתוקה על אדן הספה.

ההחלטה לא לשלוח מכתב ביקורתי. מחקתי אותו וזהו. יותר טוב.

"הכאב הזה יילך, הכאב הזה יעבור" - הבינה המלאכותית הממזרה רימתה אותי שזהו ציטוט של דליה רביקוביץ. למזלי בדקתי ועימתתי אותה מול החשדות שלי, היא התוודתה ששיקרה לי בתאכלעס והיא המציאה את המשפט, ואז התחנפה כדי להשלים אתי. זה הצחיק אותי.

ערב טוב.

שרי, לך במיוחד.