דמייני שאת האדם הכי מכוער, מטומטם וכושל בעולם. כולם שונאים אותך. את הולכת ברחוב ומרגישה את מבטי הסלידה והרחמים. האנשים הקרובים עוד ניסו להעמיד פנים לאורך השנים כי זה לא יפה לא להתייחס אלייך רק כי את לא יוצלחת אבל זה מתחיל להימאס להם. זה בלתי נסבל להיות לידך כי את כזאת נוראית. עכשיו תוסיפי לזה את הידיעה ששום דבר לא ישתנה. נניח שקיבלת נבואה ואת יודעת מעל כל צל של ספק שאלה החיים שנגזרו עלייך עד יום מותך. אין לך שום סיכוי לשנות לתקן או להשפיע. חוץ מזה, דמייני שאת מתהלכת בעולם וכל מה שסביבך כל כך יפה וטוב. האנשים מוצלחים חכמים ומוכשרים, הטבע מהמם ומזמין אבל לא בשבילך. את לא חלק. נמצאת כאן פיזית אבל בלי שום אפשרות להשתלב. 

זו לא המציאות שלי. זה נכון. ברמה מסוימת אני יודעת שזה לא נכון אבל זו החוויה שלי. ככה המוח שלך מאמין ומנסה לשכנע אותך בלי הפסקה. עכשיו תחשבי על המשקל הכי כבד שאת חושבת שאת יכולה לשים על הכתפיים ולעשות איתו סקוואט. תוסיפי למשקל הזה איזה 10 קילו ותדמייני שבנוסף לכל, את צריכה להסתובב עם המשקולת הזו על הכתפיים. בלי הפסקות. בלי מנוחה. היא פשוט נמצאת שם כל הזמן ואת לא יכולה להניח אותה לשנייה או לתת למישהו לעזור לך לסחוב. 

תדמייני שאת לא רוצה להרגיש ככה. את כבר מעדיפה למות ולא להרגיש ככה עוד רגע. אבל שום דבר שאת עושה לא מצליח להשכיח את זה אפילו לשנייה. הדברים שאת יודעת שבעולם מקביל היית נהנית ואוהבת, לא משפיעים עלייך אפילו קצת. את מנגנת, מציירת, נפגשת עם חברות אבל את לא מרגישה כלום מבפנים. רק את הסבל האינסופי והנצחי.

תדמייני את זה רגע. תנסי ממש להיכנס לזה ולנסות לחשוב איך זה מרגיש. ואולי, אבל רק אולי, תצליחי להבין קצת איך אני מרגישה.